"כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (כא יב)
הבכיות של מוישי הרקיעו שחקים. הוא התייפח בבכי קורע לב ולא נרגע. אביו ששימש כבייביסיטר עד לחזרתה הביתה של רעייתו, אם הילד, היה חוסר אונים וניסה לחפש עצה בספר ההדרכה שקיבלו במתנה עם לידת מוישי, בנם הבכור. הוא מצא שם הגדרות מקצועיות על כמה סוגי בכי:
בכי מונוטוני: זהו בכי מדבר שתפקידו למשוך תשומת לב ומשמעותו לרוב: "אני בודד. אני צריך תשומת לב/חיבוק/ליטוף". בכי הולך ומתחזק: משדר מצוקה. משמעו: "אני צריך עזרה". הוא לרוב נועד לספר: "אני רעב", "החיתול שלי רטוב", "קר לי" או: "אני עייף". בכי פתאומי: מתחיל מיד באוקטבות גבוהות, ומשמעו לרוב כאב ומצוקה.
הוא ניסה לשייך את הבכי להגדרה המתאימה: האם זה בכי מסוג A או בכי מסוג B או שילוב של שניהם? חכך בדעתו שוב ושוב אך ללא הצלחה… משהגיעה האמא היא פסקה בהחלטיות: "כואבת לו האוזן", וטיפלה במוישי בהתאם.
כמה התפלא האב כשלאחר כמה ימים, כשפרץ מוישי התינוק שוב בבכי קורע לב, פסקה האם שדווקא כואבת לו הבטן והחזיקה אותו בתנועה מסוימת. ראו זה פלא: מוישי נרגע כבמטה קסם! לעומת זאת בפעם נוספת שמוישי פרץ בבכי החליטה האם כי זהו בכי של רעב ונתנה לו בקבוק דייסה מהבילה. או אז הפנים והבין האב כי אין כמו בינתה של אמא כדי לחוש ולהבין את בכי בנה ולסייע לו במצוקתו.
כך מובא בשם הרבי ר' שמלקא מניקשלבורג בספרו 'דברי שמואל' (פר' ראה): "נראה בחוש קודם שיוכל התינוק לדבר… מכוח הבכיה שהילד בוכה מבינה אמו מסתמא הוא רעב או צמא או רוצה לישון".
על בינתה של אמא, משתף קורא יקר תושב ב"ש: לפני כמה שבועות בהדלקת נרות שבת עף הגפרור הדולק על ראש אחד הילדים. האמא שנרתעה מיהרה לכבות את הגפרור הבוער מעל ראש בנה והדליקה את הנרות.
בעלה שרצה לצאת לבית הכנסת וחפץ לאחל לרעייתו 'שבת שלום' קודם לכן, חיכה בסבלנות עד שתסיים את תפילותיה כמידי שבת. אך בשבת זו, משום מה, האם האריכה מאוד בתחינותיה. כשסיימה היא התנצלה באמרה שהפליגה היום בהודאה לקב"ה בעקבות הנס שארע עם הגפרור הדולק, שדלק מעל ראשו של חיימקה: "על נס חייבים להודות לבורא יתברך" פסקה. האב, קר הרוח חשב בליבו: "סתם גוזמא, וכי מכל דבר צריך לעשות עסק? וכי איזה נס היה כאן?" אך כמובן הוא שמר על כבוד אשתו ולא אמר לה דבר.
חיימקה ואביו יצאו יחדיו לבית הכנסת, בדרך, רכב שדהר בכביש פגע בחיימקה והעיפו ר"ל לגובה רב. כוחות ההצלה מיהרו להגיש עזרה ראשונה והבהילו אותם לביה"ח כמה רבתה הפתעתם כשלאחר בדיקות עומק עוד בליל שבת שיחררו הרופאים את חיימקה לביתו בהביעם את התפעלותם מהנס שקרה לו, שיצא מכזו תאונה ללא שריטה קלה.
בשובם לביתם הוא הביע את התפעלותו ותודתו לרעייתו, שהשכילה להודות על הנס הקטן והביאה איתה ברכה ונס גדול יותר, כמאמר הצדיקים: "ואתה אמרת היטב… איטיב עמך!!!"
*
לאמא חוש מיוחד להבין לבכיו, לתחושותיו ולכאביו של בנה. על אחת כמה וכמה לאמא רחל, זאת המבכה מאז ומקדם על בניה. רחל אמנו ע"ה, שיום פטירתה חל אתמול בשבת קודש י"א בחשוון.
משתף ר' אפרים: "יצאנו, קבוצת אברכים הלומדים יחד, בחבורה לקברה של אמא רחל להתפלל על חבר משותף שהיו לו קשיים בפרנסה. באותם ימים למדנו את הגמ' במכות על האמא של הכהן הגדול שהייתה מספקת מים ומזון לרוצחים, באי ערי המקלט, כדי שלא יתפללו על בנה הכהן הגדול שימות. מעניין שבחניה שם, קרוב ל'סינר של אמא', התחדש לנו הפירוש בגמ' על השאלה שהציקה לנו בעת הלימוד: וכי רוצח שיתנו לו אוכל בשפע בכלא – בערי המקלט, לא יבקש ויתפלל על השחרור המיוחל שאמור לקרות מיד עם מות הכהן הגדול?! הרי לקחו ממנו את חירותו!?
שם ליד אמא רחל, הבנו לפתע את מהלך המחשבה של אם הכה"ג, אשר הבינה שתפילות של אדם רעב מסוכנות לחיי בנה הכהן הגדול, כי תפילות של אדם רעב ודאי תבקענה שערי שמיים. לכן, בחכמתה סיפקה האם ח"י רוטל, מזון בשפע, לערי המקלט, כך שגם אם יתפללו שם זו כבר לא תהא תפילה של אדם רעב. עם החידוש הזה שהתחדש לנו שם הבנו שתפילותינו על חבר רעב ללחם התקבלו לרצון".
*
משתף בגילוי לב ר' שמואל המתגורר בישוב מעורב בעוטף ירושלים: "לפני כמה שנים רציתי להרחיב את דירתי. לשם כך לקחתי משכנתא מכובדת מהבנק, אותה תכננתי להחזיר מהיחידה הנוספת שאמורה להבנות במהלך ההרחבה. לשם ההרחבה הייתי צריך להנמיך את כל מפלס הדירה. הקבלן התחיל עם השלב הראשון והרס חלק נכבד מביתי. כשהסתיימו עבודות ההריסה והתחילו עבודות ההרחבה, הגיע פקח מהעירייה עם צו להפסקת העבודה בתואנות כאלו ואחרות, כאילו חרגתי מהרישיון שנתן לי.
"הפעלתי את כל קשרי במועצה אך מתברר שאחד השכנים שעינו צרה, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, מקושר שם מאוד, וכל פעם שהתחלתי לבנות שוב הגיעו מהרשויות לעצור את הבנייה, פעמים בליוויי משטרה ופעם אפילו הזמינו את מכבי האש לפרוץ את הדלת ולעצור את הבנייה. כך למעלה משנה וחצי עצרו לי את הבניה – דבר שהשאיר אותי בלא בית ובמצב כלכלי מעיק, מדירה ששכרתי בינתיים ומתשלומי משכנתא שהתחילו לרדת ללא ההכנסה הצפויה מהיחידה העתידית.
"משכלו כל ההשתדלויות וכל הקבלנים שהבאתי נאלצו לברוח מהבנייה, הרמתי ידיים. בעצם אז הבנתי שעלי להרים ידיים למרומים בתפילה וזעקה. החלטתי ללכת לשפוך שיח אצל מאמע רחל: אך לא באתי לאמא בידיים ריקות. עצרתי לפני כן ב'סופר', קניתי קופסת קפה, כמה שקיות חלב וקופסת עוגיות טעימות בכשרות מהודרת. את כל זה הנחתי בפינת הקפה שם בקברה, להמתיק ולהרוות נפש כל חי.
"התרפקתי בדמעות שליש, וסיפרתי לאמא על מסכת התלאות שאני עובר עם הבניה מזה כמעט שנתיים. סיפרתי לה על הקשיים, השכנים, המשטרה והקושי הכלכלי הנלווה. האמנתי והרגשתי שתפילתי התקבלה.
"ביציאה מהתפילה, שם ליד פינת הקפה, אני פוגש יהודי עמל כפיים אותו הכרתי לפני שנים בהיותו קבלן, עת בנה עבור המוסד שאני מנהל. לשאלתי לשלומו הוא התייפח בבכי ואמר שנשבר מטה לחמו והוא מסובך בחובות מכף רגל ועד ראש ואינו רואה שום פתרון למצוקתו. בגילוי לב הדדי סיפרתי לו על מסכת התלאות שאני עובר עם הבנייה שלי. הוא אמר לי שהוא זקוק נואשות ללחם עבור ילדיו והוא נכנס לפרויקט.
"מקברה של אמא רחל יצאנו יחד לביתי, חתמנו חוזה והוא נכנס לפרויקט כשהוא מסדר את העניין מול הרשויות. וראו זה פלא: הבנייה הושלמה במהירות וביעילות ללא הפסקת עבודה אפילו פעם אחת נוספת. עם הכסף שהוא הרוויח מבניה זו הוא רכש ממפעל שפשט רגל קרמיקה במחיר מוזל ביותר, ומכר אותה ברווח רב, משם הוא המשיך להצליח ופתח עסק מוצלח בתחום השיפוצים, ועד היום ובע"ה לאורך ימים ושנים, מצליח ה' דרכו. כך, בתבונתה של אמא היא הביאה פתרון אחד לשני בנים כואבים".
(גיליון התחזקות וביטחון במשנת הזרע שמשון)