"והובא אל הכהן" (יג, ט)
החלום של כל יהודי, השאיפה הנכספת המפעמת בלב כל אחד מאיתנו, הם לזכות להיות קשור ומחובר לבורא עולם 24 שעות ביממה 365 יום בשנה, לעשות את רצונו, להיות מחובר לשפע שהוא מרעיף עלינו. החיים שלנו הינם גדושי אתגרים והתמודדויות, ובתוכם – כמה קשה ומורכב להתנהל תוך יישום והגשמת השאיפה הזו, כמה כוחות ותעצומות נפש נדרשים כדי לעשות את רצון ה' בכל עת ורגע, ולזכות להתענג על ה' בכל יום ושעה.
דרכו של עולם, שלא הכל הולך כמו שאנחנו רוצים. בכל עת אנו ניצבים בפני צמתי הכרעה: יצר הרע אורב לנו בכל רגע, מצבי רוח משתנים כל העת, קשיי בריאות, פרנסה, יישוב הדעת ואחרים מקשים עלינו להתרכז, ואנחנו נדרשים לאזור עוז, להתמודד עם הכל, ולהוסיף לחתור אל המטרה, לעשות את התפקידים המוטלים עלינו בצורה הטובה ביותר.
אז איך עושים את זה? איך ניתן להישאר קשורים ומחוברים לבורא עולם בכל עת ורגע, גם בתוככי חיי היום יום ואתגריהם? איך ניתן לשמר קשר תמידי עם הקדוש ברוך הוא, לוודא שאנו בוחרים נכון ועושים את המוטל עלינו? איך נוכל להבטיח שבכל צומת הכרעה ובכל פרשת דרכים אנו מקבלים את ההחלטה הנבונה והנכונה ביותר עבורנו?!
הבשורה היא, שאנחנו לא נדרשים לצעוד לבד. לא מוטל עלינו להתמודד עם הכל, לקבל את כל ההחלטות, להכריע בכל השאלות, בכוחות עצמנו. חסד עשה עימנו אבינו האוהב, כששתל בכל דור ודור תלמידי חכמים וצדיקים, בעצתם אנו שואלים, על פי הוראותיהם אנו פועלים, ומולם אנו מבטלים את דעתנו, מקבלים את הכרעתם ונוהגים על פיה.
כמו ילד אבוד ביער, כל שהוא זקוק לו הוא למדריך שיוביל אותו בסבך השבילים והעצים, יאיר את עיניו ויעניק לו את ברכת הדרך – כך אנו בנבכי העולם הזה, גדוש הקשיים ורווי הנסיונות, עמוס האתגרים וטעון ההתמודדויות, יש לנו מדריכים, מאורי הדור שלאורם אנו צועדים. איננו נדרשים אלא לבטל את דעתנו, להקשיב להוראת גדולים, לנהוג על פי הדרכתם.
המדרש בפסיקתא על הפסוק ב'שיר השירים' 'אל גינת אגוז ירדתי', חושף את הסוד בעזרתו נוכל להחזיק מעמד: אגוז – אומר המדרש, כל עוד הוא עטוף בקליפתו החזקה, תוכל לגלגל אותו באשפה, לזרוק אותו מקומה גבוהה, להשליכו מכאן לשם, להעבירו בכל תנאי מזג אוויר – והוא לא ייפגע. הוא יישאר אגוז טעים ובריא, רענן וטרי, כי יש לו מה שמגן עליו.
כך, מגלה המדרש, יהודי שמחובר עם צדיקי הדורות, שצועד לאורם, מתבטל לדעתם, מציית להנחיותיהם ופועל על פיהם. יכול הוא לעבור הרבה קשיים בעולם, אתגרים רוחניים קשים וסבוכים, התמודדויות גשמיות לא פשוטות, יצרים, נסיונות, בעיות, מחלות – והוא לא ייפגע. הוא יישאר איתן, חזק, יציב. כי הוא מחובר לצדיק, הוא מקיים הנחיות, הוא מציית להוראות.
והמדרש מוסיף ואומר, כי בכך זוכה האדם בשני עולמות, בעולם הזה ובעולם הבא. חייו כאן הופכים רגועים ושלווים, כי הוא לא סומך על עצמו ונוטל על עצמו את האחריות – אלא נעזר בגדולים ממנו, מקיים את מה שהם מורים לו. הוא זוכה גם לעולם הבא, כי בכל רגע בחיים הוא מקיים את רצון ה', מציית לדעת תורה ביד מוסרי התורה מדור לדור.
ההתבטלות לדעת תורה, הציות המוחלט והעיוור להוראות הצדיקים וגדולי הדורות, הוא אחד ממקורות הכח החזקים ורבי העוצמה בהם זכינו. זו מתנה יקרת ערך בה זכה העם היהודי, שיש לו לפידים מאירים בכל חשיכה ואפילה, יש מי שמורה את הדרך גם בעידנים רבי בלבול וטשטוש. דעת תורה והנחיות הצדיקים עומדות לנו לברכה ולהצלחה, להימנע מכל כישלון או בעיה, ולקבל את ההחלטה הנכונה.
התבטלות לדעת תורה – זה לשים את ההגיון והדעה האישית בצד, ולבצע וליישם את מה שגדולי ומאורי הדור מורים לנו. זה עשוי להיראות או להישמע כצעד חסר תבונה, אבל האמת היא שזה המעשה הנכון ביותר, החכם והנבון ביותר. כי יכולת התבונה שלנו מוגבלת, ההגיון שלנו לא בהכרח נכון. לעומתם – דעת תורה היא חכמה מזוקקת ונקיה, על פיה נצעד ולאורה נלך כל ימי חיינו, זה מה שמבטיח לנו שלא נטעה, שנפעל נכון, שנתקדם ונתעלה.
בפרשת השבוע אנו עושים היכרות עם המצורע, אשר כבר בשלב הראשון נדרש ללכת אל הכהן. גם אם המצורע הוא רופא, וגם אם עבר 'השתלמות' ושכלו מקיף את כל סוגי הפצעים, עדיין הוא הולך לכהן, לקבל את ההכרעה מפיו. יש כאן מסר למצורע, שיש בנגעו שילוב גופני ורוחני גם יחד: הצעד הראשון של הריפוי הוא הציות לדעת תורה, המשימה הראשונה היא להתבטל להוראת הכהן, חכם הנגעים התורני. רק כך ניתן להתרפא, בציות עיוור ומוחלט להוראות הגדול ממך!
לא צריך להפוך למצורע…, כדי לזכות להתבטל לדעת תורה. כולנו, כל אחד מאיתנו, בכל יום ויום ועל אחת כמה בצמתי הכרעה, יכול לזכות להיעזר בכח הרוחני של מנהיגי הדור ומאוריו, לשאול בעצתם ולפעול לפי הוראתם. וככל שנתבטל לדעתם – דעת תורה, ככל שנפעל על פי דבריהם ונקיים את דבר ה' ביד עבדיו – כך נהיה מוגנים ושמורים מכל רע, ונזכה לעולם הזה רגוע ונעלה ולעולם הבא רב זכויות!
הסתננות שהצילה אלפים…
היה זה ביום פורים קטן, י"ד באדר תש"ג. מתי מעט יהודים התגוררו אז בארץ ישראל, והם עקבו בחשש אחר המלחמה המתרחשת בארצות אירופה, לצד הבשורות שהגיעו, הגיעה באותו יום בשורה משמחת אחת: למעלה מ-1200 ילדים זכו להינצל והוברחו מפולין לרוסיה וממנה לטהרן. בעבודה מאומצת ובניסים של ממש הם הועלו ארצה באוניה שהגיע לנמל קהיר, ומשם עשו את הדרך לעתלית.
ילדים אלו, שברבות השנים כונו 'ילדי טהרן', היו רובם בודדים שהוריהם נותרו מאחור, למעט מהם היו קרובי משפחה בארץ שביקשו לאמצם, אולם רובם היו אבודים. באותם ימים התפתח בארץ ויכוח ער בנוגע לחינוכם וקליטתם, כאשר חלקם נשלחו למחנות נוער וקיבוצים, אחרים שוכנו במעברות, ועוד ועוד.
בבני ברק של אותם ימים, האיר אורו של ה'חזון איש' זצ"ל, אשר השמועה על הילדים שהגיעו ארצה נגעה ללבו, והוא ביקש לפעול על מנת להבטיח שיקבלו חינוך יהודי חם ואיכותי. אלא שזה לא היה פשוט בכלל: הילדים 'נכלאו' במחנות נוער, שהו כל העת תחת פיקוח הדוק של מפקחים שיראת ה' לא בערה בלבבם. נדרשה תעוזה של ממש כדי לנסות להציל אותם ממלתעות חינוך שאין בו ריח של יהדות, ולהעבירם לבתי יתומים שנוהלו בדרך ישראל סבא.
אחד ממקורבי ה'חזון איש' באותם ימים, היה הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל. עם עלותו לארץ נקשרה נפשו ב'חזון איש', והוא הרבה להסתופף בצילו וליהנות מאורו. רבי יעקב היה אדם רזה ונמוך קומה, ולפיכך ביום מן הימים קרא לו ה'חזון איש', וביקש ממנו לבצע משימה לא פשוטה:
'המחנות בהם שוכנים ילדי טהרן', אמר ה'חזון איש', 'מגודרים מכל עבר, סגורים ומסוגרים. מידות גופך קטנות למדי, וגם התברכת בפה מפיק מרגליות, שתמיד יודע לחמוק מכל שאלה מיותרת. תכונות אלה יעמדו לך בבקשתי זו – להסתנן אל תוך המחנות בהם משוכנים ילדי טהרן, ולהוציא מהם את הרשימות ובהן שמות הילדים השוכנים שם. כשהשמות יהיו בידינו – נוכל לאתר עבורם קרובי משפחה רחוקים שיאמצו אותם, וכך נוכל להעבירם למוסדות חינוך בדרך ישראל סבא!'
רבי יעקב שמע את הבקשה, והאמת ניתנת להיאמר – שלבו צנח בקרבו. המחנות האמורים היו מאובטחים היטב, מגודרים מכל עבר, לא ניתן להיכנס אליהם בקלות, ושמא בכלל לא…, על אחת כמה וכמה להיכנס ולצאת בשלום עם הרשימות ביד… אולם רבו ומאורו ה'חזון איש' הטיל עליו את המשימה, והוא נכון לבצעה ויהי מה!
רבי יעקב עושה את דרכו אל המחנה, וכשהגיע ראה כי את אשר יגור ממנו – ניצב לפניו. המחנה מגודר היטב, ובראש הגדר – תיל מתפתל, מה שאומר שאין טעם לנסות לטפס. השער הראשי סגור ונעול, ושני מאבטחים חסונים ניצבים משני צידיו. הוא כבר חשב להתייאש, אבל אז נזכר שהוא מקיים את הוראתו של גדול הדור, והחליט לנסות.
הוא מתחיל להתהלך סביב המחנה, מחפש פירצה כזו או אחרת. הוא לא מצא שום פירצה, אולם באחת הפינות מצא בור קטן בתחתית הגדר. עתה הבין את דברי ה'חזון איש' שהורה שהוא האיש המתאים – עקב מידות גופו הקטנות, והוא השתחל אל תוך הבור – כשצידו האחד מחוץ לגדר, וצידו השני – בתוככי המחנה…
לא חלפו אלא מספר דקות, והוא היה בפנים. בתוככי המחנה. כעת נדרש ליותר תעוזה – שכן במחנה הסתובבו מדריכים כל העת, בוחנים וסורקים את השטח. הוא נדרש להיטמע בין הילדים, בלי לעורר חשד. גם במשימה הזו הצליח, ולאחר ששוטט מעט במחנה – גילה היכן ביתן המשרדים, בו מצויות הרשימות…
הוא חשש להיכנס לביתן זה, אולם נזכר כי הוא כאן בהוראת רבו, ומיד ביטל בלבו את החשש והתבטל לדעת ה'חזון איש', כשהוא נחוש לשים את ידו על הרשימות. אולם הדבר לא עזר – שכן המשרד היה נעול. הוא החליט לנסות למצוא דרך לשכנע את אחד המדריכים לפתוח בפניו את המשרד, וכאן גילה כי לפני אי אלו שנים כבר התכונן לרגע הזה, כביכול…
הוא יוצא לחצר, ומבחין בשני מדריכים גבוהים וחסונים המשוחחים ביניהם בגרמנית. משום מה נראה לו כי אחד מהם מוכר לו, ואכן כן – התברר כי שהה לצד אחד מהם בסיביר, ומסתבר ששניהם עלו ארצה – זה הפך לתלמיד חכם המקושר ל'חזון איש' בכל נימי נפשו, וזה – להבדיל – הפך למדריך במחנה של 'ילדי טהרן'… אותו מדריך זכר לר' יעקב חסד נעורים, כאשר באחד הימים בסיביר העניק לו ר' יעקב את מנת המרק שלו, ובכך הציל את חייו…
'אני חייב לך את כל חיי!' – נלהב המדריך בראותו את ר' יעקב, 'אבל איך הגעת לכאן? מה מטרתך פה?' – שאל המדריך, ור' יעקב ביקש לשוחח אתו ביחידות, וגילה לו את דבר השליחות שהוטלה עליו. בתחילה סירב המדריך לשתף פעולה, הן הוא מונה לתפקידו כדי להבטיח שכל הילדים יישארו במחנה. אולם ר' יעקב דיבר על לבו ושכנע אותו, לחץ עליו להכיר לו טובה, להיכנס למשרד, ו'להדליף' לו משם את הרשימות, עד שהלה נעתר…
גם כאן, ראה ר' יעקב עד כמה עיני ה'חזון איש' ראו למרחוק, צפו את הסיכוי שימצא במחנה מישהו שחייב לו טובה, והלה יסייע לו במשימה המורכבת. עתה, המדריך פעל כפי שר' יעקב ביקש, העביר לידיו את הרשימות מתוככי המשרד, ור' יעקב מיהר להימלט מהמחנה מבעד לפירצה, ולהגיע לבני ברק…
כשה'חזון איש' קיבל את הרשימות לידיו אורו עיניו, והוא פעל להעבירן לעסקנים הנכונים, אשר חילצו מתוך המחנה עשרות ילדים, העבירו אותם לאימוץ בבית משפחות שומרות תורה ומצוות, ובכך ניצלו חייהם ועתידם הרוחני של עשרות ילדים. אותם ילדים הקימו משפחות והעמידו דורות של צאצאים, וכל אלה נזקפים לזכותו של ר' יעקב גלינסקי זצ"ל, שמסר את נפשו, ביטל את דעתו לרבו ה'חזון איש', ושם את נפשו בכפו כדי ליישם את הוראת רבו!
סיפור מופלא זה, המוכיח עד כמה הציות לצדיקים יש לו כח והשפעה לדורות, סיפר זקני הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל, ומפיו מופיעים הדברים בחוברת הנפלאה ורבת הערך 'זכרו תורת משה' הערוכה מתוך שיחותיו ומאמריו, בעריכת משפחת בלוי הי"ו. וללמדנו בא:
לפעמים, שומעים אנו הוראה או הדרכה מאחד מגדולי הדור, ומתקשים להבין את ההגיון שמאחוריה, את ההסתברות שהיא תצליח לייצר את התוצאה, את החכמה והתבונה שבה. ובכל זאת – רק ציות עיוור ומלא, מבלי לנסות להבין ומבלי להתחכם, הוא הדרך וזה הכלי להגיע לתוצאות, ולפעמים לזכויות כבירות בהיקפים של דורות.
כשאנו שומעים הוראה שנראית תלושה מהמציאות או חסרת הגיון, הבה נראה לנגד עינינו דורות של ילדים מחונכים בדרך ישראל סבא, שהם תוצאה של ציות עיוור להוראת רבן של ישראל. אם ר' יעקב היה עושה את החשבון אם ועד כמה הדבר אפשרי, האם יש סיכוי בכלל, וכמה גדול הסיכון – לא היה מבצע את המוטל עליו. אבל הוא בחר לציית להוראת רבו, ובציותו – קנה את עולמו ואת אין ספור הזכויות הנזקפות לו בזה ובבא.
אחים יקרים, יהודי לא צריך לחשוב, אסור לנו להרהר אחר דברי הצדיקים ומאורי הדור. הרבה יותר כדאי להתבטל לדעתם, ליישם את הוראתם, לבצע את הנחיותיהם. כך נזכה לנהל את חיינו בדרך התורה בעולם הזה, וגם בזכויות כבירות לעולם הבא!
עיתונים בעלי תפקיד…
מדי דברי בזקני הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל, נספר את אשר סיפר בנו יבלחט"א מגיד המישרים הנודע הרה"ג רבי אליעזר טורק שליט"א, אשר ביום מן הימים מצא בבוידעם שבבית אביו – זקני חבית גדולה וכבידה, ובתוכה מונחים מאות עיתונים מתקופות שונות, ממגוון הקהילות החרדיות שבארץ, כולם מקופלים בקפידה כחדשים, יפים ונאים כביום הדפסתם…
הדבר עורר את תמיהתו: לו רצה ר' משה לרכוש עיתון לקרוא בו – כנראה היה בוחר באחד העיתונים, וקורא בו מדי יום או מדי שבוע. אולם מדוע זה מונחים כאן כל כך הרבה סוגים של עיתונים שהופיעו בתקופות שונות? ומה טעם הם מונחים כמו חדשים – כאילו לא קרא בהם מעולם? והאם לא היה לו עיתון שהיה מנוי עליו בדווקא, אלא רכש עיתונים שונים כל העת?!
הוא שאל את זקני, ותשובתו – ראוי שנלמד אותה היטב. ר' משה השיב בפשטות, כי מעת לעת הופיעו עיתונים אשר גדולי הדור מקהילות שונות ראו צורך לחזקם, ולפיכך יצאו בקריאה לשומעי לקחם לרכוש עיתונים אלו. ר' משה לא עשה חשבונות פוליטיים על מטרות הקמת העיתונים השונים ולאלו קהילות העיתונים משתייכים – ברגע בו גדול בישראל הורה שיש עניין לרכוש עיתון פלוני, מיהר ר' משה לרכוש אותו!
ברם, הרי גדולי ישראל לא הורו מעולם לקרוא בעיתונים אלו, אלא לרכוש אותם בלבד כדי לחזק את ידיהם. לפיכך היה ר' משה רוכש את העיתונים כהוראת גדולי ישראל מכל הקהילות ובכל התקופות, והיה מעלה את הגליונות לבוידעם. כי אין לו כל צורך בעיתון, אלא רק לציית להוראת גדולי הדור!
מדהים! חבית עיתונים זו, שהשתמרה לאורך שנים, היא עדות אילמת על מהו ציות לגדולי ישראל. רבים וטובים סובבים בחוצות, ומסבירים שיש לפלוני עניין בעיתון זה, ולרב פלוני בעיתון אחר. ר' משה לא עשה את כל החשבונות האלה: ברגע שגדול בישראל הורה – הוא רכש את העיתון מתוך התבטלות לדעת תורה, כדי לציית בלבד!
אחים יקרים, הבה נתפוס אומנות זו, זה המפתח להתמודדויות החיים. הבה נקשיב להוראות גדולי ישראל, נציית לכל הוראה היוצאת מפיהם, נתבטל לחלוטין לדעתם. כך נזכה לנהל את חיינו על מי מנוחות, כך נזכה בשפע רב!