את הסיפור הבא – שהתרחש בערב פסח – שמענו מפי בעל המעשה, מלמד ותיק ואיש חינוך נפלא שמתגורר בעיר התורה 'לייקווד' בארה"ב. מלבד עבודתו כמחנך, הוא גם מלמד תלמידים באופן פרטי. כל שיעור נמשך כמחצית השעה, והשכר עליו 20 דולר. זה כולל הגעה לבית התלמיד – "כמנהג בעלי בתים חשובים דארצות הברית" – הסעתו ברכב לבית כנסת סמוך, לימוד משותף, והחזרתו הביתה. אם היו לו בכל יום עשרה תלמידים כאלו, מסתמא היה עוזב את מלאכת המלמדות בתלמוד תורה המקומי – אך מטבע הדברים לא ניתן לבסס פרנסה על חצאי שעות בערבים…
שבועיים לפני פסח התקשר הורה של אחד התלמידים וביקש "לסגור חשבון" עד החג. תוך כדי שיחה הלך ומנה באוזניו את השיעורים שלמד עם בנו – בעודו מדלג על פעם אחת, וממש לא בטעות. "אז מגיע לך 120 דולר", סיכם.
"הפעם עליה דילג", משחזר המלמד, "היתה באותו ערב בו ניצבתי מול פתח ביתם, דופק ונוקש לשווא. הילד לא הגיע. אז אני אשם בכך? לא העליתי על דעתי שהוא לא ישלם לי על אותה פעם…"
חשוב להדגיש, שמדובר במלמד בעל משפחה ברוכת ילדים שההכנסה שלו לא מי יודע מה. עשרים דולר, ועוד בערב פסח, בהחלט משמעותיים עבורו! "עברו עלי כמה שניות חדות של התלבטות. של מלחמה פנימית. אבל החלטתי לשתוק. לוותר ולהמשיך הלאה".
"שיחת הטלפון התנהלה ביום שלישי. למחרת, ביום רביעי, צעדתי לפגישה חשובה כאן בלייקווד. ובמה אני מבחין על המדרכה? 20 דולרים שוכבים שם מחייכים… הרמתי את השטר מתוך שכנוע פנימי שבעצם מדובר בשטר 'שלי'. פחות מעשרים וארבע שעות מאז ההחלטה הנכונה שקיבלתי, פרע לי הקב"ה את 'יתרת החוב'…
*
"אני מספר את הסיפור, ממש לא כדי שהקוראים יגיעו למסקנה בנוסח 'כדאי לכם לוותר על כסף. למחרת בלאו הכי תמצאו אותו על המדרכה מול הבית…' ממש לא! למדתי מהסיפור משהו שונה לחלוטין, שברוח תקופת ההתרחשות השתלב לי היטב עם משהו שהתרחש עם הגה"צ רבי שמשון פינקוס זצ"ל.
"כולם יודעים שהוא הסתלק בערבי פסחים, אך לא כולם יודעים שהוא גם נולד אז. לא פיזית – רוחנית! כבחור צעיר נותר רבי שמשון ללמוד בישיבה עד סמוך לפסח. לפני שנסע הביתה קלט שבעצם עליו לבדוק חמץ בפנימיית מגוריו. נו, כמה זמן כבר אורכת בדיקת חמץ? אבל רגע, מה עם שאר חדרי הדירה? כל חפציו כבר היו ארוזים, ליבו כבר התרונן לפגוש את בני המשפחה, אך מצווה היא מצווה. פשט את כותנתו והחל לבדוק חמץ. אבל הפרויקט התברר כמורכב. אינו דומה בית נקי ומצוחצח לפנימייה… לאחר שסיים את הבדיקה הרגיש מותש פיזית ונפשית, אך לפחות ידע שהמזימה מאחוריו.
"התכונן לצאת ונזכר: ומה עם קומה שנייה?… מאבק איתנים התחולל בקרבו אך הוא החליט: אני בודק! רק לפנות בוקר סיים את העבודה הקשה והמתישה, הוא בקושי יכול היה לנשום. אבל דבר אחד הרגיש; מאותו רגע נולד מחדש: ליבו נפתח באחת להקב"ה! זה לא היה 'מופת' – כי אם תוצאה של עמל. ככל לידה פיזית שמקדימים אותה תשעה ירחי לידה מאומצים.
*
"לא שאני מנסה להשוות בין הניסיון החיוור שלי לניסיון האיתנים של רבי שמשון, אך גם אני נדרשתי להשקיע כוחות נפש בהחלטה שלא לעורר ויכוח. להבין שיש דברים יותר ערכיים מכסף, ולהסכים להשקיע משהו כדי להימנע מוויכוח, מריבה, או אי נעימות. כל אחד מאתנו נתקל בחיי היום יום בניסיונות קטנים כאלו, וחשוב שתמיד נזכור שמעבר לכסף יש משהו נשגב יותר.
– – – וגם אם לא נמצא למחרת שטר כסף על המדרכה!…"
(גיליון 'איש לרעהו' תזו"מ תשע"ה)
