"שומרי משמרת משכן ד'" (לא, ל)
כמה יכול האדם להתעלות על ידי קידוש השם. אני רגיל לספר סיפור שאירע עם אבי ז"ל. הדבר היה לפני כעשרים וחמש שנה. אבי נסע להתארח אצלי בשבת. עלה בחיפה על אוטובוס הנוסע לכרמיאל, היות והאוטובוס היה מלא, התיישב מאחור, בירכתיים.
בדרך, בקרית חיים, עלה אל האוטובוס בחור חילוני. הושיט סכום כסף לנהג וביקש כרטיס. אמר לו הנהג, "חסרים לך שני שקלים". אמר הבחור: "אין לי".
אמר הנהג: "אם אין לך, תרד בבקשה". מבחינתו הוא צדק. הנהג אינו יכול להשלים לכל מי שחסר לו. ומצד שני, אם יעלה אדם בלי תשלום, עלול הוא להיקנס על כך בסכום גבוה. התחילו השניים להתווכח. זה אומר בכה וזה אומר בכה.
כאמור, האוטובוס היה מלא והנוסעים נהנו מההצגה, הפולמוס המשיך, הטונים עלו ועלו, ומי יודע להיכן היו הדברים מגיעים.
לפתע קם בחור ישיבה, תלמיד ישיבת 'קרן אורה בשם 'גלין', שישב אף הוא מאחור, צעד בזריזות אל קידמת האוטובוס, הושיט לבחור המופתע שני שקלים ואמר, "הנה לך. שלם עכשיו לנהג. אחר כך אמסור לך את כתובתי בצפת, תחזיר לי כשיסתדר לך".
'גלין' זה גרם לקידוש ה' עצום. כולם דיברו על המעשה הנאצל שעשה. ישבו שם עשרות אנשים, ולאיש לא היה אכפת… אף אחד לא העלה בדעתו לסייע לבחור המסכן. ודווקא תלמיד ישיבה זה, שיש בידו בקושי כמה שקלים דמי כיס, נתן את המעט שיש בידו כדי לגמול חסד עם הזולת.
הבחור 'בזבז' שני שקלים, שכן יש להניח שהם לא חזרו אליו. אבל קידוש השם שהרוויח שווה לאין שיעור, לא מאתיים ולא אלפיים. שכרו נצחי, לעד ולעולמי עולמים. אי אפשר לדעת מה תוצאות המעשה הפעוט שעשה. על מי השפיע, אצל מי חלחל…
זו ההזדמנות שלנו לצבור זכויות. ואין זה משנה אם מדובר במקום חילוני או חרדי. בכל מקום האדם יכול לגרום קידוש ה' או חלילה להפך.
בחור ישיבה מגיע לבית הכנסת ומדבר שיחה בטלה, כמה חילול ה' עלול לצאת מכך. מאז ומעולם אני תמה, כיצד אנשים מגיעים למקום כה קדוש ומדברים שיחות חולין, וכי זה המקום הראוי לכך? כמה טוב היה להנהיג שלא לדבר כלל בבית הכנסת, בוודאי שלא דברים אסורים.
נקודה נוספת. לפעמים יהודי מסיים תפילתו, אבל ישנם בבית הכנסת כאלו שעדיין עוסקים בתפילה. אם הוא עוסק בשיחה בטלה, הרי שהוא מפריע וטורד את כוונתם של אותם מתפללים. העונש על כך עצום. בית הכנסת אינן מועדון חברתי חלילה, סיימת, גם אם מותר לך לשוחח. אבל לא כאשר הדבר בא על חשבון הזולת. מדוע אינך מתחשב באחרים?
ידוע שאסור לעבור לפני המתפלל. המשנה ברורה כותב שכך גם לגבי הקורא קריאת שמע. אם כן, הסיבה אינה רק משום שהשכינה מצויה לפני המתפלל, אלא, פשוט, העובר טורד את כוונתו. מבלבל אותו. סברא זו שייכת גם בשאר חלקי התפילה. גם באשרי וגם במקומות אחרים.
סוף מעשה במחשבה תחילה. אתה מפריע לחברך בעבודתו הרוחנית, יתכן שהוא מצוי בשיא ה'ברען', ואתה קוטע את חוט מחשבותיו. כאמור, חוץ מעניין זה יש כאן חילול השם גדול. ישנם בעלי בתים הבוחנים את בחורי הישיבה בשבע עיניים, ואם הם רואים פגם בהתנהגותם, מיד מקטרגים עליהם.
אי אפשר להסתיר מעשים…
על כל דבר, קטן כגדול, מביאים את האדם במשפט. אין דברים שנבלעים, נשמטים, הקדוש ברוך הוא יודע מחשבות אדם ותחבולותיו, יודע את כל מעשיו, הגלויים והנסתרים.
לפני כמה שנים היה לי סיפור מעניין. התקשר אלי יהודי, יש לו בן שהינו אלרגי לחלב. הוא קנה לו גלידה שכתוב עליה 'פרווה', בכשרות מהודרת, הילד טעם מהגלידה, לא עברה חצי שעה – והנה כולו פורח אבעבועות. ברור מעל לכל ספק שבאותה גלידה פרווה יש מרכיבי חלב.
האיש התקשר אלי וסיפר לי את הסיפור, התקשרתי לבד"ץ. במקרה ענה לי יהודי שהכרתי, גר בשכנותי בצעירותי. הוא לא נבהל מהשאלה. הסביר כך: החברה המדוברת מייצרת גם מוצרים חלביים. כאשר ניגשים ליצר מוצרי פרווה, שוטפים את כל קו הייצור היטב. אבל, לא ימלט שנשארים עקבות חלב פה ושם. המוצר כשר למהדרין מן המהדרין, שכן מדובר בכמות מזערית הבטלה לא בשישים, אלא בשישים אלף ויותר.
למדתי מהסיפור מוסר השכל. חז"ל אומרים, כל המחלל שם שמים בסתר, נפרעים ממנו בגלוי. אתה יכול לכתוב על המוצר פרווה, אפילו עם חותמת הכשר מהודרת. אבל, אם יש בקו היצור גרגר חלב כלשהו, מישהו יפרח… אי אפשר להסתיר.
כל מעשה קטן שאנו עושים, נפגש עמו במהלך הדרך. או בעולם הזה או בעולם הבא. אדם חושב, מי רואה, מי יודע. והנה, הכל מתגלה. הכל עושה רושם מעבר לכך, אין דבר נעלם מהקדוש ברוך הוא ואין נסתר ממנו.
אדם שבאמת רוצה – מצליח
שמעתי סיפור עתיק יומין. אחד מנשיאי ארצות הברית בעבר היה טרומן. פעם, כאשר ישב עם שריו ויועציו, הציעו לו שפעם בשבוע יעביר שידור ישיר לאומה. יספר לבני עמו מה קורה מבחינה כלכלית, בטחונית, יחסים בין לאומיים. שהנשיא בקולו, בשיחה אישית, ישתף את הציבור.
ישבו וחשבו מהו הזמן המתאים ביותר לשידור זה, מתי תהיה האזנה רבה יותר.
לאחר מחשבה מעמיקה החליטו שליל שבת הוא הזמן. בימי שבת וראשון יש חופש בארצות הברית, ביום ראשון אנשים יוצאים לטייל ולנפוש, וכבר בערב עסוקים בכך. בליל שבת עייפים מעמל השבוע, אין כח לעשות דבר מה מהותי, לפיכך זהו הזמן המתאים לכל אחד לשבת ולהאזין בניחותא לדברי הנשיא. כך אמנם היה, הנשיא החל לשדר לאומה כל ליל שבת.
אשה יהודיה פשוטה אחת, שמעה על כך. אמרה, זה לא הוגן. גם אני אזרחית אמריקאית משלמת מיסים, גם אני רוצה לשמוע את דברי הנשיא, והדבר נמנע ממני מחמת קדושת השבת. אני אפנה לנשיא ואבקש ממנו לשנות את זמן השידור.
הבריות לעגו לדבריה, וכי יתחשבו בדעתך? הרי חכמיו ויועציו של הנשיא ישבו ושקלו בכובד ראש, והחליטו שזהו הזמן בו ה'רייטינג' יהיה הגבוה ביותר. הפניה שלך לא תעזור.
האשה התעקשה. החליטה שהיא כותבת מכתב לנשיא.
קראתי לפני זמן מה שנשיא ארצות הברית מקבל ארבעים אלף מכתבים ביום. גם אם נניח שזה לא ביום אלא בשנה, עדיין ודאי שאין הוא קורא את המכתבים, שאם יעשה כן, לא ימצא לו זמן לדברים החשובים שעליו לעשות בהנהגת המדינה. מלבד זאת ברוב רובם של הנושאים המועלים במכתבים יכולים לטפל אנשים זוטרים יותר, יש לו לנשיא סוללת אנשים ייעודיים לתפקיד זה. הם קוראים את המכתבים וממענים כל אחד ליעדו.
וראו זה פלא, האישה שלחה את המכתב. הוא התקבל בלשכתו של הנשיא, הנשיא בכבודו ובעצמו החזיר לה תשובה. כן, הוא מבין את טענותיה. היא צודקת, גם לה מגיע לשמוע את דבריו. הוא ישקול את העניין בכובד ראש.
בשיחתו בליל השבת הקרובה הודיע הנשיא שיתכן שמסיבות אלו ואחרות השידור יועבר ליום אחר, וכבר בשבוע שלאחר מכן אכן כך היה, השידור עבר לאחד מימות השבוע.
ובזכות מי, בזכות אשה אלמונית. לא בעלת השפעה ולא בעלת ממון. אמרה, אני אעשה את שלי, עשתה – והצליחה.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'מפיק מרגליות'- שבועות)