מכת דבר – היתה בעצם מגיפה, מגיפה אשר פגעה בכל המקנה אשר בשדה: בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר ובצאן. המכה בלטה שבעתיים – על רקע העובדה שממקנה בני ישראל לא מת באותו הלילה אחד, בדיוק כפי שאמר הקב"ה מראש שיקרה. אפילו בהמה או חיה אשר מיועדת היתה למות ממילא באותו הלילה – נותרה בחיים, בכדי להדגיש את ההבדל המהותי: מקנה המצרים אשר בשדות – מת כולו עד אחד ואילו במקנה ישראל – לא פגעה המגיפה כלל.
ואכן המעשה הראשון אשר עשה פרעה עם הוודע לו דבר המכה, היה שיגור שליחים אל ארץ גושן בה התגוררו בני ישראל, לבדוק האם גם בהם פגעה המכה או לא. התוצאות אשר הוצגו לפני פרעה – כלל לא קסמו לו… התברר כי בדיוק כפי שהזהיר הקב"ה ביד משה – פגעה המכה אך ורק במצרים, ואילו מקנה בני ישראל נותר כולו בחיים.
בהקשר זה – מתאים להביא מעשה נפלא אודות ר' חיים בריסקער, מעשה אשר יוכל להוסיף נופך בביאור דברי הפסוק, ולהטעין במילים כוונה נוספת – אשר תאפשר לנו להתחקות על פשר ההגנה הניסית אשר עמדה להם לבני ישראל. וכך הוא סיפור המעשה:
בעיירה בריסק – היה בעל עגלה אחד, עני מרוד, אשר את פרנסתו מצא אך בדוחק מנסיעות קצרות אשר הזדמנו לו מפעם לפעם, נסיעות בהן יכול היה סוסו הכחוש לעמוד מבלי שיפח את נשמתו…
בימות החמה – הצליח בעל העגלה מיודענו למצוא לעצמו נסיעה מתאימה מפעם לפעם, נסיעה אשר אפשרה לו להתקיים – אם כי בדוחק – למשך כמה ימים. אולם משהגיעו ימות הגשמים וסערות החלו פוקדות את הארץ עם סופות שלגים אדירות, משהתכסתה האדמה במעטה של כפור וקרח – שוב לא נמצא אפילו אדם אחד אשר מוכן היה להסתכן, ולצאת למסע הרפתקאות במשעולים הקפואים – על גבי עגלה מרופטת הנגררת אחר סוס בא בימים…
אפילו הקליינטים הקבועים – פנו אל בעלי העגלה המתחרים, תוך שהם נדים ראשם ברחמים גלויים כלפי מיודענו. מרכינים פניהם אל מול תוכחתו הנסתרת אשר ניכרה בעיניו העצובות. אולם מסבירים בשפל קול כי לא יוכלו לסכן את חייהם על אף רצונם העז לסייע לו למצוא את פרנסתו בכבוד.
בלית ברירה – נאלץ בעל העגלה לעשות את החורף בביתו, תוך שהוא מתקיים אך בקושי ממעט חסכונותיו אותם שמר לעת זקנה, ואף נזקק מפעם לפעם להלוואתם של בשר ודם, וביניהם החנווני והחלבן – אשר ניאותו למכור לך ממרכולתם בהקפה על דעת שישלם בימות החמה. כשירווח לו מעט – והוא יוכל לעשות לפרנסתו בסייעתא דשמיא.
אלא שמשהגיע סוף סוף הקיץ, ומיודענו סבר כי עתה יוכל לפחות להתפרנס בדוחק כמימים ימימה, ואולי אף לשלם את חובותיו – קפץ עליו רוגזו של סוסו הזקן והטוב, והוא פשט את רגליו וסיים את חייו גדושי התלאות והיסורים.
הסוס כשלעצמו – מצא אולי מנוחה, אולם בעליו, העגלון האומלל – לא ידע כיצד יוכל להוסיף ולהתקיים מעתה… הלא מבלעדי סוסו הנאמן – אין הוא יכול להרוויח אפילו פרוטה שחוקה אחת!
כוחותיו כבר אינם במותניו, למלאכה אליה לא הסכין מימיו – הוא לא יוכל להתרגל לעת זקנתו, ואת הסכום הדרוש לשם רכישת בהמה חדשה אשר תגרור את עגלתו, לא היה בידו לגייס אפילו היו בידיו כל חסכונותיו, לא כל שכן כעת, כאשר רובם ככולם אזלו בימי הגשמים – אז נאלץ להשתמש בהם על מנת שלא לגווע ברעב ולא לקפוא בצינה החודרת!
בצערו כי רב – פרץ העגלון המסכן בבכי תמרורים, וכך, כשדמעתו על לחיו – הוא פנה אל ביתו של רב העיר, ר' חיים מבריסק.
"מה לך רבי יהודי כי תבכה?" – הקשה ר' חיים, והעגלון – תוך יבבות קטועות מהן לא חדל אפילו לרגע – תינה בפניו את השתלשלות המאורעות הטראגיים, אשר הביאוהו למצב כה חסר תקוה, מצב נואש אשר אינו מניח אפילו פתח קל לסיכוי בעתיד.
שמע ר' חיים את דבריו של בעל העגלה, ומצבו הקשה נגע אל ליבו הרחום. "אינני יכול להניח ליהודי לגווע ברעב!" – הוא אמר בליבו, ומיד קם ועשה מעשה… הוא ניגש עם היהודי אל חצר-ביתו האחורית, הצביע על הפרה הדשנה אשר עמדה בה – ואשר על חלבה ביססה הרבנית את פרנסת בית-הרב עצמו, והורה לו בלי היסוס: "קח את הפרה הזו אל השוק. מכור אותה לכל המרבה במחיר, ובדמיה רכוש לך סוס חדש משובח וחזק, אשר יאפשר לך להתפרנס ברווח מעתה ועד סוף חייך!", על פרנסתו שלו – לא חשב הרב בעת אשר כזאת…
לא הועילו ליהודי דנן כל נסיונותיו להניא את הרב מהחלטתו. "אחת החלטתי, ולא אחזור בי בשום פנים ואופן!", השיב ר' חיים נחרצות, כאשר ניסה בעל העגלה להסביר לכמה הרחיק לכת בהצעתו הנדיבה. ולבסוף נאלץ העגלון להכנע… בלב כבד הוא נטל את פרתו של הרב, הוליך אותה אל השוק למכירה, ובדמיה רכש סוס אציל וחזק, אשר הבטיח לו שנים ארוכות של פרנסה ברווח…
ואילו הרב – הוא לא הוטרד אפילו לרגע… מיד כאשר יצא היהודי מחצרו מלא תקוה – שב הוא אל חדרו ומשך בעמקי הסוגיא בה עסק באותה שעה, שקיעות אשר החזיקה מעמד עד אשר שבה הרבנית – אשר בעת ביקורו של היהודי נעדרה מן הבית – והבחינה בחסרונה של הבהמה מניבת החלב…
"שוד ושבר!" – החרידו זעקותיה של הרבנית את הסביבה כולה… "פרתנו נגנבה! נעלמה ואיננה! מאין נמצא פרנסתנו מעתה?" – צעקה היא בקולי קולות, ומה גדלה פליאתה כאשר הרב עצמו יצא למולה ובארשת פנים נינוחה הסביר לה כי טעות בידה… "תנוח דעתך!" – פנה אליה בעלה הדגול בארשת פנים רגועה… "לא נגנבה פרתנו חלילה, אלא עלתה השמים כמות שהיא – בחיי חיותה בשלמותה ובטהרתה, ואני אישית אחראי לכך!" – סיים הוא, ושב לתלמודו…
בהתבסס על מעשה זה – יכולים אנו להטעין ולמצוא רמז בדברי הפסוק למשמעות נוספת, כאשר על פיה נמצא במילים: "והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד" – הסבר וטעם לתופעה הניסית, לשמירה המיוחדת אשר הגנה על בהמות ישראל מלהנגף במגיפה שפקדה את כל ארץ מצרים.
על פי האמור – יכולים אנו לומר כי כאשר שלח פרעה את שליחיו לארץ גושן – הם הצליחו לאמת כי אמנם לא מת ממקנה בני-ישראל אפילו אחד, ובאותה הזדמנות הצליחו להתחקות על הסיבה אשר גרמה לכך, הוי אומר: ממקנה בני ישראל לא מת עד אחד – משום שממקנה בני ישראל לא מת עד אחד…
שכן להבדיל מגויי הארץ, אשר בהמותיהם משמשות אותם לצרכיהם האישיים בלבד – אצל בני ישראל משמשות הבהמות לקיום רצון בוראם, לתכלית קדושה וטהורה!
אצל בני ישראל – אין הבהמות מתות סתם כך… אצל בני ישראל – עולות הבהמות השמיימה, כאשר הם עושים בהן מצוות ומעשים טובים, מעשי חסד בין אדם לחבירו – כמו מצוות שבין אדם למקום, ואף כאשר משמשות הבהמות לפרנסת בעליהן – הרי כל כולה של פרנסת היהודי אינה נדרשת לו אלא בכדי שיוכל לקיים את ביתו כרצון בוראו, וללמד לבניו ולבניהם אחריהם את מורשת התורה המסורה מדור לדור!
בבהמות כאלו, העומדות לעשות בהן רצון קונן באהבה – אין כל פלא כי אין המגיפה יכולה לפגוע, וברור אפוא, מדוע לא מת ממקנה ישראל אפילו אחד בלילה ההוא…
(מתוך הספר 'דרשות המגיד')