סיפר הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל: היה זה באחד הימים של שנת תש"ח, בשעות שלפני הצהריים שמו לב אחדים מבני ישיבת קמניץ בדמותו של יהודי שחזותו הוכיחה עליו שהנו אדם גדול ומורם מעם, כשהוא מסתובב בחצר הישיבה אנה ואנה. מדי פעם הוא מציץ פנימה בין חרכי הדלת אל עבר בית המדרש, אך הוא נרתע לאחוריו, בורח אחורנית, ושוב ממשיך להסתובב כמקודם.
כך כל כמה דקות הוא התקרב לדלת, הציץ פנימה וברח אחורנית. במשך למעלה מעשרים דקות! לאחר כעשרים דקות חמק במהירות רבה ונכנס לתוך בית המדרש, נעמד בסוף על יד עמודת הספרים, תפס ספר בידו ועיין בו עמוקות במשך למעלה ממחצית השעה.
כשנגמר ה'סדר' והחלו להתארגן לתפילת מנחה, הצליחו אחדים לזהות שהאיש העומד בפינת ההיכל ושקוע באופן כה מעמיק בספר, אינו אחר מאשר מרן הסטייפלר זצ"ל, ששמו התפרסם בימים ההם בעקבות חיבוריו החשובים 'קהילות יעקב'.
בימים ההם, ימי חיותו של מרן ה'חזון איש' זצ"ל, הכל היו נוהרים אל ה'חזון איש', ומרבית בני הישיבה שהיו מבני ירושלים לא הכירו את תמונת פניו של גיסו הצעיר הסטייפלר, אך צורתו עוררה יראת כבוד והשראה מיוחדת, ורבים מבני הישיבה ניגשו לאחל לו שלום ולקבל ברכה מפי קדשו.
מאוחר יותר נשאל הסטייפלר, מדוע הסתובב זמן לא מבוטל מחוץ לבית המדרש עד שנכנס, והוא השיב תשובה מפעימה: "חששתי שאם אכ ו בי, , ואחדים יחלו לבית המדרש בסערה יבחינו בי, ויהיה מי שיקום לכבודי, ואחדים יתחילו ללחוש אודות זהותי מי אני ומה מעשי, ובעקבות כך יבטלו אחרים מתלמודם ויגזל זמנם. רק כאשר שמתי לב שהבחורים שקועים עמוק בגמרא ולא ישימו ויגזל לב לכניסתי, הרשיתי לעצמי לחמוק בשקט ובמהירות לתוך ההיכל…" (ע"פ 'אוצרותיהם אמלא' פרשת חיי שרה)
*
פעם קבע הגה"צ רבי יהודה זאב סגל זצ"ל ראש ישיבת מנצ'סטר, ללמוד חברותא עם אחד מבחורי הישיבה. הוא חיפש את הבחור בבית המדרש, אך לא מצא אותו. ניגש רבי יהודה לאחד הבחורים ושאל אותו: "האם יודע אתה היכן בחור פלוני?"
"איני יודע", השיבו הבחור וחזר לתלמודו. אחר כך שמעו את רבי יהודה אומר: "צריך לעשות תשובה על שביטלתי את הבחור מתורה, בשאלתי אותו".
שאלוהו השומעים: מה היה צריך לעשות, הלא חיפש את הבחור. השיב רבי יהודה: "אף על פי כן צריך לעשות תשובה". ו'תשובה' אצל הגר"י סגל, זו 'תשובה' עם כל הפרטים: חרטה, וידוי, עזיבת החטא, קבלה לעתיד וכו'. (ע"פ 'ארחות חסידיך' עמ' 202 – בעריכת הרב אשר ברגמן)
*
בערוב ימיו של הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, הוזקק פעם באחד הלילות לעזרה חיונית. קם מכסאו וצעד בכבדות לחדר הסמוך כדי להעיר את נכדו שישן עמו בדירה… עד כדי כך היה הצורך דחוף שנאלץ להעירו משנתו.
משפתח את דלת החדר, ראה שהנכד יושב על יד השולחן ולומד – נעצר והתעטף בשתיקה.
"סבא. מה רצונך?" שאל הנכד.
"כלום! כלום! לא צריך…"
הנכד התחנן לשמוע את בקשתו, אבל ר' שלום מיאן לדבר. הוא הגיב בקול חלוש, אך נחרץ: "ביטול תורה. אם כן אני לא צריך ממך שום דבר…"
הנכד ניסה את כוחו בשידולים, אך ר' שלום בשלו – כלום! כלום! (קול חוצב עמ' 164)
(ספר 'אוצר פנינים ועובדות', הרב ברוך מרדכי גרשוני)