לפני מכת ערוב אמר הקב"ה למשה: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (שמות ח, יח). וכאן הבן שואל: לאחר שלוש מכות שבהן המצרים הוכו שוק על ירך, בעוד בני ישראל יושבים בשלווה בארץ גושן, מדוע התעורר הצורך בהבטחה מיוחדת שישראל לא יפגעו במכת ערוב?
מבאר הריב"א וזו לשונו: "ויש לומר שחיות רעות – קלות הן ללכת בכל מקום גם בבתי ישראל, לפיכך הוצרך להפריד בין מצרים ובין ישראל".
עם זאת, כאשר אדם מצוי בדרגה רוחנית גבוהה, גם חיות הטרף העזות ביותר, מתייראות מפניו וסרות למרותו. ניתן להביא ראיה לכך מדברי הגמרא (שבת קנא ע"ב) האומרת, כי אריה אינו מתנפל על שני אנשים – "אריה אבי תרי לא נפיל". שואלת הגמרא: "והא קא חזינן דנפיל" – הרי רואים שהוא כן מתנפל?
מבארת הגמרא כי למקרים הללו יש סיבה מיוחדת: "דאמר רמי בר אבא, אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה, שנאמר 'אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". בדרך כלל אריה אינו מתנפל על שני בני אדם, אלא אם נדמים לו כבהמה. אם שמעתם על מקרה מיוחד שאריה התנפל על בני אדם, הייתה להם בעיה שהם נדמו לו כבהמה…
אך קשה ממה נפשך: אם הסיבה שאריה מתנפל היא משום שנדמים לו כבהמה, אם כן מהו ההבדל בין איש אחד לשניים, מדוע על אחד אינו מתנפל? וכאשר אין נדמים לו כבהמה, מדוע רק על שניים אינו מתנפל, ועל כל אחד כן?!
אומר על כך רבינו בעל ה"נתיבות המשפט" חידוש, ומיישב את כוונת חז"ל:
מלבד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, יש באדם דבר נוסף, והוא 'צלם האלוקים' הניכר עליו בחיצוניותו. הרשעים מטמינים ומכהים את כוח צלם האלוקים [רשעים בחייהם קרויים מתים], וכך הם נראים בעיני רוחה של החיה הטורפת – בשר ודם וגוף, ללא צלם אלוקים, ומבשר ודם אין לאריה פחד, שהרי הוא חזק וגיבור שבעתיים…
על כך אומרת הגמרא: "אריה אבי תרי לא נפיל", הינו אדם אחד עם "בי תרי" – עם שני דברים: גוף וצלם אלוקים – ממנו האריה ירא ומניח אותו לנפשו. אבל אריה הפוגש באדם 'אחד', דהיינו שהוא רק גוף בלי צלם אלוקים – ממנו אינו פוחד, ועליו הוא מתנפל.
אם כן, לאדם בודד בעל צלם אלוקים – אין מה לפחד מחיות טורפות, כי מקובל בידנו ש"אריה אבי תרי לא נפיל".
עובדות מפליאות ידועות בעניין המיוחד הזה – לחיות הטורפות יש דרך ארץ כלפי אדם המעוטר בצלם אלוקים!
העיר שנחאי שבסין הייתה מקום הצלה לישיבת מיר בשנות המלחמה העולמית. בני הישיבה ורבותיהם הגיעו לשם בנסי נסים, הם שהו שם שש שנים וחוו נסים גלויים.
קשה לתאר את המציאות שהייתה, כאשר שלוש מאות בחורים נמלטים מהאש הבוערת באירופה, מגיעים לסין ומוצאים שבשנחאי מוכן ומזומן להם בית מדרש מפואר. בית המדרש היה גבוה וענק, ובו מקומות לכל הבחורים, כאילו נבנה במיוחד בשבילם – לפי מספר בחורי הישיבה שהגיעו. ולא רק בית מדרש אלא גם 'חדר אוכל', הפלא ופלא!
יהודי פלוני, מיליארדר שהתגורר בסין לצורך מסחרו, החליט שיהודי סין המועטים צריכים בית כנסת גדול. היהודים לא התגוררו במרכז העיר שנחאי. אבל כיוון שהוא עצמו שהה במרכז המסחרי של העיר, החליט לבנות שם בית כנסת, לשם כך בנה בניין ענק והשקיע בו הון תועפות. לא היה מי שיבוא להתפלל שם, והעשיר בעצמו כמעט ולא נכנס אליו. בשבתות שכרו בתשלום עשרה יהודים שיבואו להתפלל בבית הכנסת שעמד כמעט שומם, כיון שהיה רחוק ממקום מגוריהם…
לא היה לו די בבניית אולם תפילה, כי חשב לעצמו: הרי היהודים בסין צריכים לערוך שמחות וחתונות. לכן בנה בצמוד לבית הכנסת אולם חתונות שכלל שכלולים מיוחדים – חיבור לגז לבישול. למי היו אז המושגים הללו: גז לבישול?!…
וכך עמדו הבאים משתוממים, כאילו הם בתוך חלום: הם מצאו שמוכן ומזומן היכל בית מדרש וחדר אוכל. אך היה חסר להם משהו אחד: סטנדרים…
בהיותם במיר הורגלו ללמוד עם סטנדרים, אבל בית הכנסת נבנה ורוהט בספסלים ושולחנות, בלי סטנדרים.
"בעזרת ה', יהיו סטנדרים!" – הכריז המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל "יהיו סטנדרים!", הכריז גם ראש הישיבה.
בשנחאי התגוררה משפחה עשירה שהחזיקה נגר פרטי. ראש הישיבה פגש את הנגר וביקש ממנו שיבנה סטנדרים לבחורי הישיבה. אמר לו הנגר: "לא ראיתי מימי סטנדר מהו, תשלחו אלי שני בחורים שיסבירו לי מה זה, ואדע כיצד לבנותו".
הסבירו לו, הבין. לקח איתו פועלים, ובתוך שלושה ימים היו סטנדרים מעץ לשלוש מאות בחורים. יש תמונות מהיכל הישיבה בסין, ורואים שכולם יושבים עם סטנדרים גדולים ונאים, באולם עם תקרה גבוהה במיוחד.
מקום מגורי הבחורים היה רחוק מבית המדרש, שכאמור, נבנה במרכז המסחרי של העיר. הגויים הטילו עליהם מגבלות קשות, והיה אסור להם ללכת ברחוב, רק עם רישיון מיוחד.
היו שתי דרכים לבית המדרש – דרך ארוכה ודרך קצרה. בדרך הקצרה היו מסתובבים כלבים אימתניים, וכמובן לא הלכו דרכה, ובדרך הארוכה הסתובבו סוכני הממשל ופקידי המשטרה.
המשגיח רבי יחזקאל תמיד הלך בדרך הקצרה. באחד הימים ליווה אותו בחור ונתקף בפחד: געוואלד, יש כאן כלבים טורפים!
המשגיח רבי יחזקאל אמר לו: "תתפוס בחליפה שלי, ולא יאונה לך כל רע!". וכך היה. הכלבים עמדו בשקט כאילו איש לא עובר לידם…
התלמיד ההוא, בסוף ימיו, התגורר בארץ ישראל, בתל אביב. שמעתי מפי פלוני שהוא עצמו נסע אליו לשמוע מפיו את העובדה – שהחזיק בחליפה של המשגיח, וכך חלפו על פניהם של כלבי הטרף.
מעשה דומה סיפר לי רבי שלום שבדרון זצ"ל, שבהיותו באמריקה, סיפרה לו אלמנה עשירה את המעשה הבא:
היא החזיקה בביתה כלב. הייתה לכך סיבה: לאחר שהתאלמנה פחדה להתגורר לבדה עם הילדים [העושר הרי מושך גנבים], לכן רכשו לה כלב שמירה, כדי שאם יהיה מי שרק ינסה להיכנס לחצר – קולות הנביחות ישמעו עד הרחוב השלישי, ואם הוא יכנס לתוך החצר – הכלב יתנפל עליו ויעשה בו שפטים. כלב שמירה!
בוקר אחד הבחינה האשה שהכלב המסור שלה רץ מהחצר לתוך הבית פנימה, ונעמד ליד השמשה הקדמית של הדלת השקופה, מסתכל מבפנים החוצה, וכאילו נתלה ונשען על הדלת. עומד דום כאלו רועד מפחד.
מה קרה לכלב?
עד שהספיקה לבדוק מה קורה, נשמעו דפיקות על הדלת השקופה. התקרבה, והנה, לא פחות ולא יותר, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל עומד ליד הפתח. הכלב אפילו לא נבח, ברח פנימה ונצמד לדלת. כלב הרי לא יודע חכמות, הטבע שלו לנבוח ולכעוס, והפעם הוא נאלם דום.
בעלה היה מהנדיבים של הישיבה בברנוביץ, רבי אלחנן הגיע לאמריקה למסע התרמות ובא לביתם.
ר' שלום סיפר כי היא הדגישה ואמרה, שכל העת כאשר היה רבי אלחנן בבית, נשאר הכלב במקומו כאלו נדבק לדלת הכניסה, עמד דום, אחרי שרבי אלחנן יצא, שב הכלב למתכונתו הקודמת, לקפוץ ולרוץ, כאחד הכלבים ויהי לפלא.
הוא העניין שדיברנו אודות צלם האלוקים שניכר על פני האדם. אך על איזה אדם? זה ששומר על הצלם אלוקים שלו. מוראדיג!
"נשמה שנתת בי טהורה היא", הנשמה היא הצלם אלוקים שבאדם, והצדיקים שומרים עליה בשלמות.
******
במכת ברד, שואל ההייליגער בריסקער רב זצ"ל: הרי כבר כתוב: "ויהי ברד בכל ארץ מצרים", וממילא יודעים שהוא ירד "על האדם על הבהמה ועל כל עשב השדה", ומה הצורך לומר זאת שוב?
אלא – אומר הרב מבריסק – בא הכתוב ללמדנו שהברד לא ירד סתם, בכל מקום, אלא רק "על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה". במקום שהיה אדם – ירד ברד, במקום שעמדה בהמה – ירד ברד, וגם על עשב השדה ירד הברד. אם אין אדם, בהמה או עשב – אין ברד! נסביר:
התורה נתנה רשות, וכך היה ש"הירא את דבר ה' הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". תבינו, לא שהבית יכול היה להגן מהברד. כי ברד שהיה נופל על הבית היה מפוצץ אותו, רק שהייתה גזרת הכתוב שהמכה תהיה רק בחוץ על מקומות של בני אדם, או שדות. נס ופלא! נבאר:
למשל – בית לא מקורה, אם יש לו מהות של בית על פי תורה – גוד אחית גוד אסיק, עם לבוד, עם מחיצה… יכלו לתלות שלט: "פה לא נופל ברד". מצרי שהיו לו אלף עזים, לא נאלץ למהר ולבנות בית מושלם לפני מכת ברד, אלא אם בנה משהו שיש לו 'דין בית', ניצול, כי זו הייתה גזרת התורה, שהירא את דבר ה' יוכל להיכנס לבית.
זו הקדמה אחת.
הקדמה שניה: הקב"ה הודיע – "הנני ממטיר כעת מחר" – מה זה 'כעת'?
שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד.
אתם ראיתם מסתמא ברד, כשיש ברד – עננים שחורים, כבדים, ואחריהם 'קנאק' – ברד – – – והנה משה רבינו אומר לו בכוונה תחילה – למחר, כאשר השמש תגיע לכאן. איזו שמש? איך יתכן שמש עם ברד? כזה דבר לא ראיתם בעולם, ברד היורד עם חמה ביחד!
התשובה לכך: זה לא היה ברד שלנו, אלו היו אבני אלגביש מהשמיים, ברד עם שמש.
כעת לגופו של ענין.
משה רבינו אומר: אדם ובהמה שימצאו בחוץ – ימותו מהברד.
כולם הכינו להם מזון ושתיה לשבוע. לא היה הרבה מה להכין. הדגים כבר מתו במכה הראשונה. בדבר, מתו הבהמות, ומכת ברד הגיעה אחרי הדבר.
נשאר אולי פרות וירקות. שימורים, קופסאות, ביסקוויטים, היה להם לאגור מזון רב שיהיה לכל הגויים המצרים לשבעה ימים – כאשר לא יוכלו לצאת מהבתים. כשצפוי שלג בירושלים, ממהרים להתכונן לקראתו. רוכשים מצרכי מזון, הרי לאחר מכן לא יוכלו לצאת, כי יהיה שלג. כמה זמן יהיה השלג? והחנויות היו עמוסות באנשים! – נורא ואיום, אי אפשר לצאת יום וחצי מהבית!
כאן שבעה ימים הם עתידים לא לצאת – אבל ממש לא יכולים לצאת! מי שיוצא – לא חוזר בחזרה!
הכינו והכינו…
יש להניח, לא ראיתי במדרש שכתוב כך, אבל זה פשוט, שבמקום כזה כמו ארץ מצרים, בוודאי היו כמה כאלה שלא תכננו את ההסגר באופן הטוב ביותר לפרטי פרטים, או שכן תכננו, אבל ה'שקאצימ'לאך' – הערבים הקטנים שבשכונה, ראו שיש כל כך הרבה אוכל, קמו בלילה כשכולם ישנים, עשו 'פרעסן' את הכל… בקיצור, מגיע יום שלישי, יום רביעי – אין מה לאכול.
צריך לחיות עוד כמה ימים, שבעה ימים זה המון!
מה אני אספר לכם? איזו סבתא אראבק'ע זקנה עומדת וצורחת שהיא הולכת למות. יותר מיממה שנגמר לה האוכל בבית, עוד יום אחד – היא מתה.
מסבירים לה: משה רבינו אמר – אי אפשר לצאת החוצה! מי שיוצא – מת!
מה אפשר לעשות? הילדים שלה מבינים שאם היא תמות להם, לא יהיה מי שיצא לקבור אותה. אם יצאו – כולם ימותו יחד איתה!
אז מה עושים?
לא לשכוח – בחוץ השמש זורחת, אין ברד! כי ברגע שאין אדם ואין בהמה בחוץ – לא יורד ברד. מסתכלים מהחלון: שמש בלי ברד.
מה יש שם ברחובות של היהודים? הכל פתוח לרווחה, אופים לחמים טריים. הבן של הזקנה החליט: הוא רק ייתן ריצה אחת, לקנות מהיהודים כמה לחמים. נעמד בפתח, מסתכל למעלה, מסתכל למטה, עוד פעם לכל הכיוונים: יש שמש, אין ברד, אין כלום. הוא רץ החוצה, להביא לחם.
והנה לפתע פתאום נוחת פגז אחד, רק אחד, בדיוק על הכאפיה שלו. לא קדימה ולא אחורה, לא מטר קודם, בדיוק עליו – "על האדם". זהו. מת!
כי הברד נפל רק במקום שהיה אדם, בהמה או עשב השדה. על הראש שלו וגמרנו.
"אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו". הכל ראו את הנס הזה.
שנזכה להרהורי אמונה, לפטם את עצמינו עם אמונה. כמו שדוד המלך אומר בתהילים (לז, ג): "שכן ארץ ורעה אמונה". המשגיח רבי יחזקאל אמר שהכוונה לרעות בשדות האמונה, כדוגמת עגל במרעה הצאן, שחי מהמרעה, גדל עליו, צומח ממנו ושוהה שם בשמחת חיים.
במשך כל שעות היום אפשר להתעצם באמונה, כל ברכה שעושים מה"מאה ברכות" שתקנו חז"ל לומר בכל יום, "ברוך אתה ה'" – מודים לקב"ה "מלך העולם" – כמה אמונה זה מוסיף! ממש לדבר עם הקב"ה. "שהכל נהיה בדברו". מי נותן לי את הלחם? – המוציא לחם מן הארץ!
הרמב"ם בפרוש המשניות (שלהי מסכת ברכות) כותב: "כי יקר בעיני ללמד עיקר בדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדנו"! אנחנו מבינים?
(מתוך 'יחי ראובן'– הגדה של פסח)