סיפר אחד ממקורביו של מרן הגרש״ז אויערבאך זצ״ל:
לפני שנים רבות הזדמנתי לביתו של מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ולנגד עיניי נגלה מראה מחריד – קבוצת אברכים גוערים בכבוד הרב ומטיחים בו בעזות מצח, והיה הגרשז״א יושב ושומע דבריהם בקור רוח ובפנים שוחקות כאילו לא היה כאן כלל דיבורים נוקבים כנגדו. אחר שיצאו האברכים מביתו שאלתיו, ׳ילמדנו רבינו׳, מאין לכם כוחות ותעצומות הנפש כגון דא, השיב לי הרב בנועם שיחו כהרגלו – אספר לך מעשה שאירע בימי נערותי בשכונת ׳שערי חסד׳ בה גדלתי וממנה תבין דעת.
ביום מן הימים באה הבשורה לתושבי השכונה שהגאון רבי אהרן כהן זצ״ל חתנו של ה׳חפץ חיים׳ זצ״ל עלה להשתקע בארץ הקודש, והנה הוא קובע מקום מגוריו בשכונתנו. הדבר עורר התרגשות גדולה בקרב הציבור, ומיד הכינו לכבודו דירה ראויה לשמה, ואף כל חפצו וצרכיו העמידו לרשותו למען יוכל לשבת על התורה ועל העבודה בנחת. ואכן, רבי אהרן קבע מושבו בדירה זאת ותרב השמחה ב׳שערי חסד׳.
עברו כמה חדשים והנה נעלם רבי אהרן מעיני כל, מקומו בבית הכנסת נפקד, ואף ברחובות העיר לא ראוהו. משעברו כך כמה ימים החליטו ׳טובי הקהל׳ ללכת אחריו ולחפשו, תחילה ניגשו לביתו ונקשו על שעריו, אך ׳אין קול ואין עונה׳, מכיוון שכן ניסו לפתוח את הדלת והנה היא נפתחת והבית ריקם מתושביו וחפציו.
אף השכנים לא ידעו מאומה מפשר התעלומה, בלית ברירה הוכרז בבית הכנסת שכל היודע אודות רבי אהרן יבוא ויודיע, עד שנגלה עליהם זקן אחד וסיפר כמסיח לפי תומו שראה את רבי אהרן יוצא מן השכונה לפני כשבוע עם כל מטלטליו בעגלה לעבר העיר יפו.
הדבר יצא מפי הזקן ופני העם מלאו תמיהה ופליאה על מה ולמה עשה רבי אהרן כדבר הזה, והרי כל מחסורו מילאנו בשלימות. שיגרו בני השכונה משלחת ליפו לביתו של רבי אהרן, והוא קיבלם בסבר פנים יפות כשהוא מודה להם על כל החסדים שגמלו עמו… ובנוגע לעזיבתו בפתע פתאום – מבלי להודיע מאומה סיפר להם דברים כהווייתן.
כשבאתי להיפרד מחותני לרגל עלותי לארץ ישראל, העליתי לפניו שאלתי ׳איה אקבע מקום מושבי, בירושלים או בצפת, או שמא בחברון או ביפו', השיב לי חותני הקדוש, אין כל כך נפקא מיניה היכן תדור, אך זאת אבקשך, אנא, הבטח לי בתקיעת כף, ממקום המחלוקת – ברח במהירות. לעולם אל תציג את כף רגלך במקום שיש בו מחלוקת, ואם ח״ו נקלעת למקום כזה, שא רגלך וברח משם'. ואכן, כפי בקשתו הבטחתי כן לחותני בתקיעת כף ונפרדתי ממנו מתוך התרגשות עצומה ודמעות.
המשיך רבי אהרן, לאחרונה התעוררה מחלוקת בשכונתכם ׳שערי חסד׳ אודות ה׳גבאות׳ בבית הנכנסת, ומכיוון שכה חמור היה הדבר בעיני חותני עד שנטל ממני ׳תקיעת כף׳ על כך, נאלצתי לעזוב את המקום במהירות עצומה, ואפילו לשהות כדי פרידה מבני השכונה לא היה סיפק בידי.
המשיך הגרשז״א – כשחזרו בני המשלחת סיפרו לכל את תשובתו של רבי אהרן, ומכיוון שהייתי אז נער צעיר לימים עשו עליי הדברים רושם כביר למאוד, והחלטתי בהחלטה חזקה, שלעולם לא אתקרב לענין שיש בו מחלוקת. מעתה תבין היאך שתקתי לאברכים אלו שגערו בי ותקפו אותי, כי קבלה בידי משנות קדם וכבר הורגלתי בזה שלא להיגרר אחר 'וויכוחים׳.
(יישר כח לידידנו רבי ישראל מאיר אלטמן שליט"א שזיכה אותנו בסיפור נפלא זה ע"פ ספר 'שלום רב')