לפני שנים רבות השתתפתי בהיכל ישיבת סלבודקה בבני-ברק בשיחתו המוסרית של ראש הישיבה הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל. מראהו האצילי והמרשים כשהוא ניצב כמלך בגדוד בעיצומה של השיחה עומדת בזכרוני עד היום. התלמידים ישבו כרוכים אחר רבם ושמו אוזנם כאפרכסת להאזין לדברים. בעיניהם עקבו בדריכות אחר התנועות. מי כמותם יודעים שלכל הנפת יד ולכל הרמת קול ישנה משמעות מיוחדת.
השיחה עסקה בדמותו של אברהם אבינו, והתרגשות מיוחדת ניכרה בקולו של ראש הישיבה בגלל מושא השיחה. מידי פעם הוא הניף את ידיו כלפי מעלה בדביקות, ואמר בהתלהבות בלתי מוסתרת: "אה! החסד של אברהם אבינו! אה! החסד של אברהם אבינו!…".
בכך הוא ניסה לבטאות את הכמיהה האמורה לקנן בליבו של כל יהודי ויהודי – 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי', ולשתול בליבם של התלמידים שאיפה כבירה של השתלמות, לדבוק בדרכיהם הישרות.
חשתי שראש הישיבה מנסה בהבעות הידיים ובדיבוריו להביע ולבטא דבר מה, אלא שהוא מתקשה לעשות זאת…
אחד התלמידים, מן המובחרים בישיבה באותה תקופה, שכיום משמש כאחד מחשובי מרביצי התורה, ישב סמוך אלי והבחין בפליאתי בשעת השיחה, וביקש לסבר את אוזני במשמעות המראה. תוכן דבריו זכורים לי היטב:
"כנראה שאינך מבין מה ראש הישיבה מנסה להביע, אך אל לך להיות נבוך מכך, משער אני שאחוזים ניכרים מהמשתתפים בשיחה לא הבינו. אולם ברצוני להסביר לך דבר מה:
"ראש הישיבה התבטא לא אחת שפעמים רבות בעת שהוא מוסר את השיחה לפתע ניצבת למול עיניו דמותו של מורו ורבו ה'סבא מסלבודקה', ואז נעתקים המילים מפיו… הוא לפתע מדבר ב'שְפַּרַאך' [שפה] של 'הסבא'… הוא מנסה להטביע את ה'קודים' שרבו השתמש בהם, ולהביע אותם בפשטות בשפתו.
"בפרט כשהשיחה עוסקת באברהם אבינו, נזכר ראש הישיבה כהרגלו בהתרגשות הרבה שאפפה את כל יישותו של הסבא מסלבודקה. את השיחות הארוכות, שהפיקו לקחים עצומים ואורחות חיים ממעשי אברהם, אזי הקושי בהבעת ובאמירת הדברים הוא בכפל כפליים".
דבריו של הבחור הוסיפו לי נופך משמעותי להבין ולקלוט את אשר ראו עיני!
במבט של עשרות שנים אחרונית, כשאני מתבונן מה היתה התועלת שהפקתי מהשיחה הזאת, בוודאי את התחושה המיוחדת שהורגשה שם באויר. להעמיד למול עינינו את המדרגה של האבות כמטרה וכיעד, ולייצר בנפש ניצוצות שאיפה וכמיהה להתקדם הלאה, להגיע אל תכלית זו.
תכונה נשגבה ומופלאה נוספת של אברהם אבינו, מתגלה בין שיטי דבריו של הרמב"ם, היא ההתמסרות והדאגה הכנה והעצומה שגילה כלפי כל יחיד ויחיד מברואי העולם. היה לו רצון עז וחפץ לראות בטובתו של כל יחיד ויחיד שיכיר באמת את סוד הבריאה ותכליתה.
כך לשונו של הרמב"ם:
"וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה".
רואים אנו עד היכן נגע לליבו מצבו של כל יחיד, עד שעמד וטרח להסביר לכל שואל כפי דעתו וכפי תפיסת שכלו את עיקרי האמונה. הוא לא הסתפק בהודעה וגם לא בהכרה, אלא "שתל בליבם את העיקר הגדול הזה"! פעולה המצריכה עבודה רבה וסבלנות עצומה, ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. אך מתוך מטרה שחרט אברהם על דגלו, ומתוך רצון עז שתהיה התגלות אלוקית בבריאה, הוא לא חסך במאמץ ובטירחה, וקירב לאמונה אחד לאחד.
זו היא אחת התכונות הנפלאות שהטביע בנו אברהם אבינו!
תלמידיו של ה'סבא מנובהרדוק' מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, ראוהו פעם עומד ברחובה של עיר במשך שעה ארוכה, ומתווכח בלהט על יסודות האמונה, עם אדם מבוגר בלתי מוכר. הם היו בטוחים לתומם שמדובר באיש אמיד בעל אמצעים, המסוגל לסייע במתנת יד הגונה להחזקת ישיבות נובהרדוק, ולכך הסבא מרשה לעצמו להקדיש זמן רב כל כך עבורו, שהיה כידוע כה מחושב ומדוקדק לרגעים.
מאוחר יותר התברר שמדובר באדם מן השורה, לא עתיר נכסים ולא בעל עמדה מכובדת, ובכל זאת כיון שעמד הסבא על דעותיו הכפרניות בעיקרי האמונה, השתדל בפקחותו הרבה, בדברי צדק ואמת, להשיבו לכור מחצבתו.
שאלוהו התלמידים מדוע כה היה חשוב לו להשפיע בענייני אמונה על אדם שבין כך נראה רחוק משמירת תורה ומצוות? השיב הסבא בפשטות: "כואב לי מאד על כך שהאדם הזה יבוא לעולם הבא בתור כופר!…"
בהתרגשות רבה סיפר הגאון רבי שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'קרית מלך', שכאשר ביקר פעם במונסי אצל מרן הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' ומקברניטי היהדות החרדית בארה"ב, נוכח ביהודי בלתי שפוי בנפשו, שעומד סמוך לרבי יעקב ומטרידו באופן קשה.
אותו יהודי רדף אחריו לכל מקום. נכנס לכל שיחה שדיבר עם אנשים. עמד מאחוריו בשעה שעיין בספרים, ועוד כהנה וכהנה, וממש לא היה שייך לעשות דבר. אך רבי יעקב המשיך להאיר לו פנים ולהתייחס אליו במלוא הכבוד הראוי.
שאלו רבי שמואל יעקב כמתפלא האם אין הדבר מפריע לו? הלוא הוא מתנהג באופן מטריד ובלתי נסבל? ומדוע הוא אינו מרחיקו מעליו?
השיבו רבי יעקב תשובה מדהימה: "וכי אנו חיים כאן בשביל עצמנו!…"
יחידה בדורה ומופת לדורות היתה הרבנית בת-שבע קנייבסקי ע"ה, אשת חבר של מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל. 'אמן של בנות ישראל' – כינוה בהערצה. על לוח ליבה הטהור נשאה את עול הדור כולו, טרחותיו משאיו ומצוקותיו. רבות רבות מצאו אצלה פינה חמה ואוזן קשבת להשיח את ליבם הדווי, והיא בלב רחב כאולם קיבלה את כולן בסבר פנים יפות והשתתפה בכינות בכאבן ובמצוקתן, בשמחתן ובהצלחתן. עובדות רבות ומפליאות נכרכו סביב אישיותה המרוממת ודמותה הפלאית.
סיפור מפעים ביותר אחד מיני אלף אודותיה, סיפר חתנה הגאון רבי זליג ברוורמן שליט"א, ראש ישיבת סדיגורא:
היתה אשה אומללה וקשת יום, למודת סבל ומכאובים, שנהגה במשך שנים רבות לפקוד את ביתה של הרבנית מידי יום ביומו, ולהטריד את מנוחתה. היא דרשה מהרבנית שתאמר אחריה את נוסח הברכה שהיא עצמה תכתיב לה, הנוסח נקבע על פי החרדות והפחדים שליוו אותה באותו היום.
לבני המשפחה זכור במיוחד נוסח מסוים שביקשה מהרבנית לומר אחריה מילה במילה: "אני לא אמות היום, לא מחר ולא מחרתיים"… והרבנית בענווה ובסבלנות אין קץ היתה נענית לשגעונותיה, וחוזרת אחריה מילה במילה עם כל הלב, ועם אותו חיוך מוכר ואופייני שלא מש משפתותיה בכל עת.
כך בכל יום ויום היתה באה עם נוסחאות וברכות שונות ומשונות, והרבנית ממלאה אחר בקשותיה בחפץ לב.
את העוז העצום לעשיית חסדים אלו במלוא תעצומות קיבלה היא מבית הוריה הגדולים, ובעיקר מסבה הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל. מסופר שבשמחת אירוסיה נשא דברים חותנה מרן ה'סטייפלר' זצ"ל, בפני גיסו מרן ה'חזון-איש' זצ"ל, ובדבריו הזכיר את שבחה של הכלה הצעירה. בין השאר הזכיר לשבח ומעלה, כי הבריות אומרות על הכלה שהיא דומה בתכונותיה לסבה רבי אריה…
תכונה זו של איכפתיות מופלאה ועשיית חסד בצורה נדירה, נשבה בבית גם מרוחו של בעלה הגדול מרן רבי חיים קנייבסקי זצוק"ל. על כך תעיד העובדה ששמעתי לפני עשרות שנים מחתנו הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט"א:
פעם אחת התלווה רבי יצחק אל חותנו כשהוצרכו לצאת מן הבית. כאשר הרחיקו לכת מעט, לפתע ביקש חותנו לסוב על עקבותיו חזרה לכיוון הבית. רבי יצחק סבר לתומו שמא חותנו שכח משהו, אך בהמשך הסביר לו רבי חיים את פשר הענין:
בגמרא (בבא בתרא ז, ב) מסופר: מעשה בחסיד אחד שאליהו הנביא היה רגיל לשהות אצלו, לפתע ביום אחד חדל מלבוא. התברר להחסיד כי ישנה עליו תביעה מן השמים על כך שבנה שער חיצונית לביתו, וזאת בנוסף לדלת הפנימית שהיתה כבר קיימת קודם לכן. כאשר העניים חיזרו על פתחו לקבץ צדקה, בעקבות כך שהשער החיצוני היה נעול בני הבית לא הבחינו בדפיקותיהם, ומתוך כך נמנעו מלתת צדקה. וזו היא הסיבה שאליהו חדל מלבוא אצלו.
"כעת כשיצאנו מהבית", הטעים רבי חיים באוזני חתנו, "סגרנו בלא כוונה את הדלת החיצונית, ועלול להיווצר מצב שכאשר ידפוק עני בפתח, לא יבחינו בו בבית, משום כך אני שב כעת לפותחו".
(מתוך הספר אוצרותיהם אמלא')