"הן עם כלביא יקום" (כג, כד)
השניים הרעים האהובים, בני דור התשחורת של בני התורה והיראה באותה העת, פסעו בדרכם במבואות העיר תל – אביב, והנה כשחלפו בקרבת מוניות השירות 'אביב', הבחינו לפתע בדמותו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, העומד בתחנה, חזותו מוטרדת במיוחד, ופניו מפיקות רצינות תהומית.
'הבה נפנה אל הרב', פתח האחד (והוא הגאון רבי דב שוורצמן זצ"ל), אין זה 'כבוד התורה' שהוא עומד בדד שם.
'מה הטעם להטרידו' השיב חברו (רבי שלמה הופמן זצ"ל), 'האינך רואה שרבי יחזקאל עסוק?' שאל.
רבי בער'ל שוורצמן לא הגיב, כי אם פתח בהליכה מזורזת לכוון הרב אברמסקי, לכשהגיע חיש אליו, הרים הגרי"א את עיניו, ואז הבחין אף בהרב הופמן הניצב לבדו ממרחק. תמה הרב אברמסקי: 'מדוע רבי שלמה נשאר שם?'
הבין רבי שלמה ממקומו שהדברים מכוונים כלפיו, לפיכך החיש צעדיו לעבר בעל ה'חזון יחזקאל', ובהתקרבו, אמר 'ראיתי שהרב עסוק וטרוד מאוד בענייניו, ולפיכך נמנעתי לגשת'.
נעץ בהם רבי 'חצק'ל' את מבטו העמוק, ואז הבחינו השניים כי עיניו נתמלאו דמעות…
'התדעו באיזה דבר הנני עסוק?' שאל חרישית – 'אומר לכם את אשר עם לבבי', הטעים נוגות. 'זה עתה שבתי מהשיעור הקבוע בישיבת סלבודקה בבני ברק. שם, ברגע צאתי, ראיתי להפתעתי את המשגיח, הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי, אץ רץ בדרכו, ובידיו צלחת עמוסה במאכלים וסכו"ם וכו', ולשאלתי 'מדוע מעכ"ת טורח בזה שלא לכבודו, האם פסו מן הישיבה עובדים או בני תשחורת זריזים ונכונים לזאת'?
השיבני רבי משה בניחותא: 'זה בעבור תלמיד חולה, ואני בעצמי טורח בזה משום שיש משמעות ברמב"ם שבמצות 'ביקור חולים' – יש ענין – לא רק 'לבקר' סתמא, אלא גם לעשות איזה דבר עבור החולה'.
כעת נשם הרב אברמסקי נשימה עמוקה, ושוב זלגו עיניו דמעות, וכך אמר – הקשה: 'וכי רבי משה טיקוצינסקי צריך לומר לי את ה'רמב"ם' הזה? –
וסיים באנחה; 'אין זאת אלא ה'גאוה' שלי שסימאה את עיני, בראותי 'קולגה' שלי, ת"ח במעמדי, מנמיך את כבודו והולך כך….
(כאשר היה רבי שלמה מספר את הדברים, היה מביע את התפעלותו מהרב אברמסקי שעל אף שהיה כבר זקן ושבע ימים, עם כל זאת לא נרתע מלבקר את עצמו ב'אכזריות' כה גדולה… )
עודו ניצב בירכתי הסלון הבחין האורח בגביע כסף מהודר
כמה מטובי תלמידי רבי אליהו אליעזר דסלר, שעליהם נמנה רבי שלמה הופמן, היו באים לפרקים לבית המשגיח וזוכים לינוק לקחי מוסר בצל קורתו. רסיסים מחוויות רוחניות אלו, שימשו לימים את רבי שלמה הופמן בשיעוריו והביאו תועלת וברכה לכל מתבונן.
באחת ההזדמנויות עלה רבי שלמה הופמן לבית הרב, ולכשפתחה הרבנית את הדלת, התנצלה היא בפניו שהרב נעדר כרגע ואך עשוי הוא להופיע ולהיכנס בכל רגע, ולפיכך אם חפץ הוא, ביכולתו להמתין בתוך הבית לבואו של הרב דסלר.
רבי שלמה נענה להזמנה בחפץ לב, ונכנס פנימה להמתין לבוא הרב.
עודו ניצב בירכתי הסלון הבחין האורח בגביע כסף מהודר המתנוסס לבדו במרומי הארון בביתו של המשגיח. הגביע שהיה קטן מלהכיל את השיעורים הרגילים, ובוודאי שלא היה בו כדי שיעור רביעית לדעת החזון איש, משך את תשומת ליבו של שלמה הצעיר, שפנה לרבנית שעמדה בקרבת מקום והתעניין אצלה אודות הגביע המסתורי המונח בקרן זווית.
גביע זה", סיפרה הרבנית כשדמעות צפות בעיניה, "התגלגל לידינו בירושה מעיזבונו של זקננו רבי ישראל סלנטר זצ"ל, אשר העניקו כשי לדודנו רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל שהעבירו לרשותנו" (רעייתו של רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל היתה אחות אמו של המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל).
"און דער 'פאטע'ר היה מקדש בו בקביעות בהיותנו בחוץ לארץ. אבל לאחר שעלינו ארצה, הכיר בעלי את החזון איש והתוודע לדעתו בנוגע לשיעורים, ומיני אז חדל להשתמש בגביע העתיק", סיימה הגברת באנחה.
כהמשך לדברים יש בנותן טעם לצטט את סיפורו של רבי משה שפירא זצ"ל, אשר זכה לשמש בקודש את המשגיח רבי אליהו אליעזר דסלר בעת בה ישב על הסתלקות רעייתו.
במוצאי שבת, בשעת ההבדלה, הבחין רבי משה כי המשגיח חוכך בדעתו ותוהה האם להבדיל על הגביע הקטן בו היה משתמש במשך כל השנים או להשתמש בגביע חדש המכיל שיעור חזון איש.
במשך מספר דקות חכך המשגיח בדעתו עד שהגיע לידי החלטה, ושיגר את תלמידו רבי משה שיגיש לו את הגביע הגדול המונח למעלה על המדף הארון העליון…
כשחש בתמיהת תלמידו התוהה מדוע אינו מבדיל על הגביע הקטן בו השתמש בשנים האחרונות, הסביר המשגיח כי כשהבחין כי דעתה של רעייתו אינה נוחה מכך שאינו משתמש בגביע העתיק, מורשת רבי חיים עוזר ועיזבונו של רבי ישראל סלנטר, הוא שב לקדש ולהבדיל עליו כדי להסב נחת רוח לנוות ביתו. אבל עתה משנסתלקה לבית עולמה, הוא החליט לשוב ולהשתמש בגביע הגדול המכיל שיעור חזון איש.
לתדהמתו הרבה הוא הבחין בדמותו הכבודה של רבי אליהו אליעזר דסלר
עם התאקלמותו של רבי אליהו אליעזר דסלר בארץ הקודש, הוא ניאות לתרום את כוחותיו ולרתום את עצמו לכל הפעולות הדחופות לקליטת ולהצלת אחינו בני ישראל. פליטי מלחמת העולם השניה, והעולים החדשים מארצות המזרח.
כשהתבקש לעמוד בראשות ארגון הפעילים אשר בהנהלתו השתתפו הרבנים רבי אליהו מישקובסקי, רבי צבי מרקוביץ, האדמו"ר מסטריקוב שלא היה זז בלי דעת הרב מבריסק, רבי אברהם פרבשטיין ועוד, הביע המשגיח את הסכמתו באומרו ברוב ענוותנותו: "אני אהיה 'הזקן הלבן' שלכם"…
רבי שלמה הופמן עצמו התמנה לשמש כמזכיר הארגון. באחת הפגישות של ה'ועד הפועל' שיועדה להיערך במשרדי הארגון בתל אביב בשעה שבע בערב, הופיע המזכיר רבי שלמה הופמן ומפתחותיו בידיו, כמה דקות לאחר השעה שבע. לתדהמתו הרבה הוא הבחין בדמותו הכבודה של רבי אליהו אליעזר דסלר הניצב למרגלות פנס הרחוב ומעיין בספר.
רבי שלמה נחפז לגשת אל המשגיח בפה מלא התנצלות. "הרי כשקובעים לשבע". מלמל באי נעימות, "כולם מבינים שהכוונה לשבע וחצי"…
אולם רבי אליהו אליעזר דסלר הוכיחו באיפוק: "לדעתי לא ראוי לנהוג כן, אם רוצים לערוך את הפגישה בשבע וחצי, נא אמרו מלכתחילה 'שבע וחצי'!"
הדברים נכנסו ללב הרב שאף אמרם באזני חבריו שנאספו אט אט, ומני אז ואילך נקבעה הפגישה והתבצעה כפשוטה כפי השעה המסוכמת וכאשר העיר להם רבם בעל 'הזקן הלבן', כלשונו.
כך הוה מההיבט הציבורי החברתי של הפורום הנזכר, ואולם השלכותיו החיוביות פעלו במיוחד במישור האישי של רבי שלמה עצמו, עת דברי המשגיח שנודע בשלוות רוחו ובסדר יומו העקבי, עשו רושם כביר על תלמידו ומקורבו זה עד שבמרוצת השנים העיר רבי שלמה על עצמו בפני מאזיניו: "בדקו וראו האם בחמישים השנים האחרונות איחרתי אי פעם למקום כלשהו!"…
(מתוך הספר בנין נפש האדם)