איש של צורה ואצילות הדעת הוא הרב הגאון רבי ישעי' אפשטיין שליט"א. מטבעו, צנוע ונחבא אל הכלים, ואף בשלושת העשורים האחרונים, כאשר דמותו הפכה ל'נרדפת' לדמותו המאירה של מרן הגאון רבי חיים זצוק"ל, אם במושבו על יד הגה הרכב, ואם בעמידתו לימין שר התורה ותהלוכותיו, עדיין דומה שמצדו היה מבקש הוא להיעלם, לראות ולא להיראות, ולעשות את מלאכתו בהצנע והסתר.
"דעו, שמרן זצוק"ל עצמו היה אומר לנו תמיד את דברי הגמרא בסנהדרין 'הוי קביל וקיים' (היינו שתהיה אפל ותחיה, כמו שכתב רש"י. ובנימוקי יוסף פירש, קבל וקיים – הוי עניו ותחיה, קבל, אפל, עשה עצמך אפל ושפל) ואמר לי כמה פעמים על עצמו, שצריך זהירות לא להתבלט ושלא ישיחו בנו הבריות.
"ולכן, מעיקר הדבר היה עדיף שלא לשוח כלל לעיתון, אבל, זיכוי הרבים יש בו צד 'מחייב' למרות הכל (וגם שם בגמרא בסנהדרין דף י"ד, מבואר שלמרות שהיה משבח את המעלה של 'קביל וקיים' ושכך יש להתנהג, אבל יש מקרים חריגים)".
הרב אפשטיין ממשיך בדבריו הנעימים לגבי "קביל וקיים" שהם יסוד חשוב בדורנו דור של חיצוניות, מדבריו של רבן של ישראל באוזניו: פעם אחת קיבל 'מפטיר' בבית הכנסת, בשבת של ה'הפטרה' שלו (בר מצוה), הגבאי הציע לו אחר כך שיקרא כבר את ההפטרה – והוא השתמט. אחרי שיצאנו מהתפילה אמר לי בענוותנותו ובפשטותו: "הרי ידעתי לקרוא את ההפטרה בטעמיה, אבל לא רציתי שישיחו בי…" (אודות יום ההולדת שלו שחל השבוע) שאלתיו מיד: "אבל החזון איש עקר את ה'עין הרע' מבני ברק" מרן הגיב: "עין הרע ודבר זה, הן שני דברים, לא רציתי שידברו ממני".
גם כשמרן הגיע לבריתות, והיה ממתין בחוץ ברכב לתחילת הברית, היה פותח מיד את הספר, וקרה לפעמים שלפתע הבחין שרבים מאד מצטופפים ומסתכלים בו, היה סוגר את הגמרא ומלמל לעצמו: "יותר מדי רואים".
גם עם עצמו פנימה, כביכול, לא התבלט. הוא אמר לי פעם: "אני לא רושם כמה בריתות יש לי, וכלפי שמיא גליא".
בשעה תשע בכולל
בקשנו לשמוע על הימים ההם לפני חצי יובל שנים או יותר, כשמרן זצוק"ל רק התחיל להתפרסם בקנה מידה עולמי, ועומס הציבור היה עדיין במידה ובגבול. ניתן לשער, כי ראיתם דברים שאחרים לא רואים…
"לא יודע, האם ראיתי דברים שאחרים לא רואים, אבל הקב"ה זיכה אותי 32 שנה להיות במחיצתו".
מי היה השדכן בינך לבין ספר התורה? כיצד נפל הרעיון הזה – לעמוד לצידו של מרן? כיצד התחלת ומדוע?
"שני אנשים טוענים לזכותם, שהם היו השדכנים של הענין. מה שאני זוכר, שיום אחד יצאתי מהכולל 'אור הנר' בו למדתי, וחלפתי עם רכבי ליד כולל 'חזון איש' והנה רבי שלמה הורביץ ז"ל עוצר אותי ושואל 'אולי תיקח את רבי חיים הביתה?', הייתי מרוגש והשבתי מיד 'בשמחה רבה'.
"בדיעבד התברר, שבאותה תקופה היה תלמיד חכם יקר, שלקח את מרן לכולל ומהכולל לביתו, ובאותם ימים הוא יצא לחו"ל, לדרוש ברופאים לרפואת אחד מבני משפחתו, וכך נעמדתי ליד הכולל ומרן נכנס לרכב.
הכרתי את מרן גם קודם לכן, אנחנו מתגוררים בבני ברק עוד מבית אבי זכרונו לברכה, יותר מיובל שנים, והתפללנו בלדרמן, אבל עדיין לא הייתי קרוב. זכורני שאמא הייתה חוזרת מהמכולת ברחוב רשב"ם, ומרן היה יושב ולומד באותם ימים חמים במדרגות הבית כדי לקבל מעט אויר, והייתה אומרת שוב ושוב מידי יום בהתרגשות: 'הנה כאן יש רוח הקודש'.
"נחזור לנסיעה ההיא: ר' שלמה הורביץ הצטרף לנסיעה, ולקראת סוף הדרך שאל אותי בקול 'מתי אתה נוסע לכולל שלך בבוקר, באיזו שעה?' 'בשעה תשע בדיוק אני בכולל' – השבתי. 'נו, מצוין' הוא פנה למרן ואמר: 'אז הוא יבוא מחר בבוקר לקחת את הרב לכולל'. מרן לא סירב, וכך יום אחרי יום".
חזקה דרבא
בוודאי זה לא ענין אתכם, אבל הוא דיבר אתכם פעם אודות קבלת תמורה על הנסיעה…?
"בחודשים הראשונים וגם הרבה אחר כך, לא העזתי לדבר עם רבי חיים מילה אחת. בעת שישבתי לצידו ברכב או צעדתי לידו, היתה לי אימה וגם פחד של יראת הכבוד. ביציאתו, אמר תמיד 'יישר כוח' בחביבות, ואז הייתי יוצא ומלווה אותו במדרגות של הכולל, ועולה לצדו לוקח את התיק עם הספרים והמחברות ומניחו על השולחן. בימים הראשונים, מיאן שאסחב בשבילו את התיק, לא רצה להטריח. אחר כך הסכים.
"כאשר האברך ההוא בעל החזקה שב מחוץ לארץ, הוא לא ויתר, וביקש מרבי חיים לחזור לקחת אותו. ואז הרגשתי החמצה רבה והיה לי צער על ההפסד, אך כמובן שהחזרתי את ה'פקדון' היקר. לאחר כחודש, לצערינו, הוא נאלץ שוב בעקבות קשיים להפסיק לקחת את מרן, וכך שבתי למלאכת הקודש. אז הבנתי היטב כמה חשוב להתפלל על הזכות הזו. היה זה אחרי שטעמתי את טעם ההחמצה הקשה של אותו חודש שהפסקתי לקחת אותו, הבנתי היטב, כי כדי לזכות לשמש את ספר התורה, יש להתפלל, ואכן מאז התחלתי להתפלל על כך – שלא אפסיד ולא אפסיק.
"לאחר כחודש ימים רצוף שלקחתי אותו לכולל, אמר לי: 'אני רוצה, לשלם לך מאה דולר'. השבתי כי אני לא לוקח כסף, והרי בלא"ה אני נוסע לכולל ואדרבה אני מרוויח את המצוה. למחרת אחרי וותיקין מרן ניגש לאבי, שיבקש ממני שאקח את התשלום, אך אבי השתמט ממנו במקסימום האפשרי, כמובן.
"וכך, בסיעתא דשמיא מידי בוקר הייתי לוקח אותו לכולל, ובשנים שאחר כך, הייתי נוסע איתו ועומד לצידו בטרחה הגדולה שלו לסנדקאות. בערך אחרי מלחמת המפרץ – אולי קצת קודם לכן, התחיל הגל הגדול מאד של בריתות ובקשות של סנדקאות. והיה נוסע בכל שעות היום ולכל רחבי ארץ ישראל מדן ועד באר שבע.
"באחת הפעמים שהיינו בבית מרן הגרי"ש בירושלים, מרן הגרי"ש התעניין ברחמנות על חתנו, ושאל האם הנסיעות לסנדקאות לא מפריעות לו ולא גוזלות את זמנו. מרן השיב כי לסנדק מאריכין ימיו ושנותיו, והזמן הזה ישלים לו את הזמן שהוא מפסיד"…
היו מקומות אליהם לא הסכים להגיע?
"הוא מיאן לנסוע כמדומה לנהריה, בגלל שצריכים לעבור את עכו, שחציה בחוץ לארץ לפי ההלכה, ולא רצה חלילה לצאת מארץ ישראל, כמו כן לא נסע למצפה רמון כשהזמינו אותו לברית שם, כי זה אחרי נחל צין. אבל לירוחם לדוגמא כן נסע".
מה היה עושה מתמיד הדור בדרכים?
"נו, איזו שאלה… לומד ולומד.
"לפעמים היה שואל אותי ערב קודם 'מה מחר?' כלומר להיכן נוסעים מחר ולאיזה מרחק? ואם הייתי אומר לו שנוסעים לצפון או לטבריה וכדומה או לדרום, נסיעה ארוכה, אז פעמים שהיה ישן בלילה פחות ממה שהוא צריך, ובדרך השלים את מנוחתו. פעם אמר לי: הדרכים הן טובה גדולה בשבילי כי אז אני חוזר במחשבתי על מה שכתבתי (בספרים), להתבונן ולבדוק האם כתבתי טוב, ללבן את הדברים.
"אגב, מרן זכה ב"ה עד סוף ימיו שראייתו היתה טובה וחדה, ויכול היה להביט באותיות השונות והקטנות של הגמרא ואותיות ה'שולחן ערוך', זו סיעתא דשמיא מיוחדת!".
"אמרתי שיעור בטהרות"…
משכורת מכיסו של מרן, אפוא, לא היתה לכם, אז אם לא על גשמיות, הבה נשוחח על רוחניות; ראשית וודאי יש לכם מה לומר מה שראיתם בחלק של לימוד התורה…
"מה שאומר לכם, אלו לא דיבורים בעלמא, או 'מופת' אותו זכיתי לראותו פעם או פעמיים, הייתי חווה את זה מידי יום, ולרוב כמה פעמים ביום.
"בעת שנכנסתי לחדר לפני שיצאנו לדרך, הוא פשוט לא שמע ולא הבחין שאני נכנס. הוא לא שם לב מה הולך סביבו. ניסיתי לומר בשקט כי 'צריך ללכת', או קצת להרעיש כמו להזיז כסא, ולא הצלחתי במשימתי, וכך זה דקה ועוד דקה עד שהייתי מרים את הקול, והוא כמו התעורר והתעניין 'אתה מחכה הרבה זמן?', ואז ברוב המקרים היה מבקש כאילו בתחנונים:'עוד רגע עוד רגע' כמי שמבקש מידיד טוב שלו שירחם עליו שלא לנתק אותו מהחמצן. כך היה תמיד. אינני זוכר פעם אחת(!) במשך שלושים שנה, שבאתי ומיד כבר הבין, או שהמתין לי וסגר את הגמרא או את הספר. תמיד נראה היה כמו שאני לוקח אותו מהחמצן…
"אמנם היו מקרים שהזדמן לי בדרכים שהיה מדבר איתי בהארת פנים כדרכו, ובאבהיות רבה. פעם אחת מרן סיפר לי את מה שהיה אתו בבחרותו בלשכת הגיוס – וכה סיפר:
"כשהלכתי לקבל אישור מהצבא, בפעם הראשונה שבאתי, ישבתי עם גמרא עד שפתאום בא חייל אחד לצעוק: 'בחור, מה אתה עושה כאן? הולכים לסגור כבר את המקום', אז הלכתי משם. בפעם השניה, קראו לי ושאלו מה השם שלי, אמרתי להם. שאלו אותי באיזו ישיבה אני לומד, אמרתי להם. שאלו באיזה רחוב הישיבה, אמרתי כי אני לא יודע, כתבו עלי 'בחור מוזר'… וכי מה אני צריך לדעת את שם הרחוב, הרי אני יודע איך ללכת לישיבה גם בלי זה, ואם אכניס לראש את השם של הרחוב, זה על חשבון תורה.
"אם תשאלו איך זוכים לזה, הנה מה ששמעתי ממנו: 'מימי התפללתי שלא יכנסו דברים אחרים לראש!'…
"הייתי מעיר אותו מהשינה בבוקר לתפילת וותיקין, וכן הרבה פעמים לבריתות בעת שהיה נח בצהרים כדי לצאת לדרך. זכורני שאמר לי פעם אחת תוך כדי שינה : 'אני עוד באמצע הסוגיא', 'הערת אותי באמצע הגמרא', ואפילו – 'ישנתי שינה טובה ואמרתי שיעור בטהרות'… כמי שמתלונן על שאני מנתק אותו מההנאה של לימוד תורה ותענוגיה…
"אמר לי פעם את דברי הגמרא במגילה, ששאלו כל מיני תנאים ואמוראים 'במה הארכת ימים', ומובא בגמרא רשימה של דברים, ועל כך אמר: 'אני חושב שהדבר הכי קשה הוא, מימי לא הרהרתי במקומות המטונפים בדברי תורה'… הוא זצ"ל הבין שזה הקשה ביותר.
"היה פעם שיהודי עשיר מאמריקה בא אליו התכופף וביקש: 'אני עושה כעת עסק גדול, ורצוני שהרב יהיה שותף איתי- חמישים אחוז בשבילי חמישים בשביל הרב'. מרן הביט עליו בתמיהה, כאינו יודע ומבין מה רצונו: 'אם אתה רוצה לעשות איתי שותפות, תגמור ש"ס כל שנה' -באה התשובה…".
מה הדינים של המזגן?
עם השנים, הפך רבי ישעי' אפשטיין שליט"א גם לעומד לימינו של מרן שר התורה זצוק"ל, לשמשו בביתו. לבקשתנו, מגולל הוא מעט מהווי הבית הגדול בימים ההם:
"היה לכולם רצון להתקין לו מזגן בבית, כי הוא ישב תמיד ולמד מתוך חום רב, וזיעה מציקה מאד, בחום של בני ברק. זכורני בשעות אחרי צהריים בעת שלמד עם הבן רבי שלמה שליט"א, כיצד השמש היתה ממש קופחת עליהם מצד מערב לתוך החדר, והיה להם מאד קשה. הילדים של מרן שליט"א הציעו, שבשעות הבוקר כשהוא בכולל 'חזון איש', נתקין לו מזגן בחלון של החדר, בלי לשאול אותו מראש ולצפות לישועת ה' שהוא יסכים, ואם לא יסכים, כמובן שנאלץ להוריד אותו. הרבנית הסכימה, ואבי זכרונו לברכה דאג למימון.
"אכן כך עשיתי, ומשעת הבוקר עד שעת הצהרים המזגן כבר עמד על מתכונתו. באותו יום כאשר מרן שב בצהרים מהכולל, לוויתי אותו עד הכניסה לבית, וראיתי כי הוא מיד מבחין בשינוי, מסתכל ומברר: 'מה זה?!'. מיד ברחתי. הרבנית שחה איתו וסיפרה לו מה שעשו, וניסתה לעמוד לצדנו…
"למחרת ביקש ממני: 'תיקח את זה'. אמרתי לו 'אבל יש לי כיבוד אב, שהוא יעץ לי לרחם על הרב ולעשות את המזגן'. מרן ביקש שאומר לאבי כי הוא מבקש שייקחו את זה (לא מצווה אלא מבקש) אבי זצ"ל בחכמתו לא וויתר והשיב מה שהשיב. גם רבי שלמה שליט"א שיזם את הרעיון עמד לצידנו, ומרן הסכים לבקשתו להדליק את המזגן.
"יצוין שבימים ההם הרבנית מיאנה ליהנות מהמזגן, והוא היה דלוק אך ורק כשהרב היה בבית ולמד תורה.
"לאחר כשבועיים שלושה, התעניין מרן ושאל אותי: 'מה הדינים של זה?', הבנתי מיד כי כוונתו לשאול כיצד מדליקים את המזגן, כי היה לו נוסח רק של תורה, ולכן מיד הסברתי לו שכאן מדליקים וכאן מכבים"…
הרב אפשטיין שליט"א מציג את הדברים ומגלה, כי לפי טבעו של מרן, כאשר התערבו לו בתחומי הבית הפרטי (גם כשזה היה לטובתו) היה קשה עליו מאד. 'הפריעה לו כל נקודה שמשתנית בבית (בלי לשאול), ולכן לא החלפנו בחדרו פלורוסנט בלי לשאול, ובוודאי לא כאשר הכניסו והעמידו מאוורר ואחר כך מזגן. רק שמרן זצוק"ל והרבנית ברוב קדושתם וגבורתם זיככו ושיברו את רוחם, והתאזרו במידת הסבלנות- שאין לשער ולתאר! ובמשך השנים מסרו את עצמם ואת פרטיותם למען הכלל, ואנשים נכנסו ביום ובלילה, והבית הפרטי הפך לנחלת ההמונים, אנשים ונשים. היפך טבעו של מרן.
שיג ושי"ח
"כל שיחו ושיגו כידוע, היה של תורה: אתם רוצים דוגמאות? הלכתי לצד מרן בשעת ההליכה לבריאות. בתקופה הראשונה הלכנו ליד שיכון ג' , אחרי זה עברנו ללכת ליד בית העלמין, בנו שם בניינים גבוהים, ומיד כשהגענו לשם אמר 'אתה לוקח אותי לדור ההפלגה שהם עשו סמוכות לשמים'. הוא ראה בבנין גבוה את התורה… סיפרתי כבר, שכשנסעתי איתו בפעם הראשונה לברית לירוחם, עברנו את באר שבע כשמתחיל המדבר, ותיכף אמר לי: 'אני רואה שאי אפשר לעשות כאן כיסוי הדם'… (כפי ההלכה שיש לכסות דוקא בעפר שהוא בר הצמחת זרעים). כל דבר ראה את ההלכה.
"גם כל ההיכרות שלו עם אנשים היתה דרך התורה. מי שדיבר איתו בלימוד ומי שהביא לו ספר או קונטרס או מכתבים בלימוד – אותו הוא זכר, ולאו דווקא על פי שמו, אלא על פי דברי התורה. אחד הילדים שלי הוציא ספר על 'בגדי שבת' ומרן היה אומר בחביבותו: 'הגיע הבגדי שבת'… זכורני יהודי שנכנס ושאל 'הרב זוכר אותי?' – 'לא זוכר'. האיש המשיך ואמר 'אני פלוני ופלוני', מרן העלה פנים ממש מתביישות על כי אינו זוכרו, הלה המשיך 'החתן של…', ועדיין – מרן לא מכירו. לאחר מכן אמר 'אני מחבר ספר פלוני' אז אמר לו מרן 'אה, אני מכיר אותך'.
"יום אחד הצביע לי על הזמנה לחתונה ואמר 'אני רוצה ללכת לומר מזל טוב'. כמובן שנסעתי איתו, וכשיצאנו בחזור לרכב אמר לי: 'לא הכרתי אף אחד, רק את החתן בגלל שהוא מתכתב איתי בלימוד'. זו היתה ההיכרות שלו עם אנשים. כי לא היה לו משהו אחר.
"היתה לנו כמה פעמים ברית באולם באשדוד, שהמדרגות שם ממש עגולות, כשהיה עולה שם אמר 'כמסיכה' – היינו המדרגות שהיו בבית המקדש (עי' מדות ד,ה)
"כשרופא היה שואל אותו 'מה שלום הרב', התגובה הייתה על מצבו וכאבו היחיד: 'לא נותנים לי ללמוד'…
"כאמור, הייתה תקופה שהלך כל יום הליכה לבריאותו, הלכתי אתו מידי יום בגינה ליד שיכון ג'. יום אחד הוא נפל ושבר את הכתף. כמובן שלא ידענו את חומרת המצב ועוצמת הכאבים שלו.
"מיד אחרי הנפילה, סייעתי בידו לקום, כאב לו מאד, אך אמר לי: 'תביא את הירושלמי הכל יעבור'. הבאתי לו את הירושלמי שהיה כרך כבד, הוא החזיק אותו ביד האחת לבד, כך למד עשרים וחמש דקות, עד שהייסורים גברו על הכל, והבנתי שמשהו לא פשוט קורה לו. נאלצנו ללכת לרופא. הרופא אמר מיד שיש לו שבר בכתף, ולכן כשהרופא שאל בידידות 'מה שלום הרב' התגובה הייתה 'מפריעים לי ללמוד'. זו הייתה מהותו באמת. זה היה הדבר הראשון שכאב לו!
"אגב, כח הריכוז שלו היה עצום, כך שגם אם היה מוציא רגע אחד את העיניים לצורך דבר, מיד כשהיה שב עם עיניו לגמרא, היה מונח בענין והתנתק מהסובב".
למי מחכה המעלית?
מה היתה הסיבה בשלה יצא להליכה לשם בריאות?
"היה זה קצת אחרי האירוע המוחי, הרופאים ציוו עליו ללכת בוקר וערב. היה חבל לו מאד על הזמן הזה, והרבה פעמים היה אומר לי אז: 'אנו מקיימים כעת מצוות ונשמרתם'. והוסיף: 'פעמיים כתוב 'מאד' בתורה, על שכחת התורה, ועל שמירת הבריאות'.
"הענוה שלו הייתה כידוע מבהיל על כל רעיון. בעת שבנו מעלית בכולל, שהוא ורבי יהודה שפירא זצוק"ל יוכלו לעלות בה, כמדומה שר' שלמה הורביץ הוא זה שדאג לכך בשעתו, במסירות ובנאמנות. באחד הימים הגענו לכולל, התחלנו לעלות במדרגות הראשונות, והוא ראה פועל ששובר אבנים מהקיר של הבנין, והא התעניין מה מעשיו, וסיפרתי לו כי בונים כאן מעלית. עלינו עוד כמה מדרגות ואמר לי, 'ברוך ה', אני חושב שכשנבוא לכולל נוכל לעלות בה, כי לא כולם באים באותו רגע ואז היא תהיה פנויה בשבילנו ונוכל להמתין ולעלות, אבל כשנצא מהכולל הרי כולם יוצאים אחרי מנחה, ויהיה תור גדול מאד אז יהיה חבל על הזמן'… לרגע הוא לא חשב שזה בשבילו, ולא חשב שוודאי יפנו לו את התור מיד.
"ואכן, בסיום הלימוד בכולל כשנסענו במעלית, ועצרו את המעלית שתמתין במיוחד ברגע שיצא, לא חשב כלל שהיא מתפנית למענו, וכשראה שהמעלית נפתחת היה שמח: 'איך זה שחיכו לנו', 'ברוך השם המעלית מחכה לנו', וכהנה לשונות…".
ממון (מעשר) חביב עליהם
אמרו, כי לא היה לו כסף בארנקו כלל.
"כן היה לו כסף בארנק. כשהיה מקבל את התמיכה החודשית מכולל חזון איש, היה מוריד 'מעשר' ומטמין בארנק, ואת המשכורת עצמה קרא לרבנית ונתן לה. חוץ מזה גם מהכסף שקיבל מרכישת ספרים שאנשים שילמו לו, היה מוריד מעשר ומניח בארנק, ואת הכסף העיקרי העביר לרבנית. היא הניחה את זה בארון מסוים, וכשהיתה צריכה לפעמים כסף וביקשה ממנו – היה מביא לה משם מהארון או שהיה מבקש ממני לתת לה.
"גם כשהיה רוצה לשלם לי על חפץ שקניתי לו, היה מביא לי כסף מהארון, וכיון שלא היה מכיר כל כך בצורתא דזוזא בשטרות ובמטבעות, היה שואל לפעמים: 'האם זה מטבע טוב? האם השטר הזה מספיק?' (לסכום שנקבתי בו).
"היו לו גם כספי הפקדות שמהם היה מלווה כסף לאברכים, והיה שמח על מצוה זו. הוא היה נותן את ההלוואה לתקופה של 4 חודשים (לא כהיום שנותנים לשלושה חודשים ומקשים על המקבלים), ואמר לי כי בפעם הראשונה שאברך בא לבקש היה נותן לו רק לחודש, ואם נוכח לראות כי עומד בזמן וכו' רק בפעם הבאה הלווה לו לארבעה חודשים.
"פעם אחת בא אלי אברך, והתלונן מדוע לפלוני נתתי לד' חודשים ולו רק לחודש אחד, ולא יכולתי לומר לו את התשובה האמיתית כי הוא במבחן, כי אז 'העיקר חסר מן הספר'. בענין זה הוא אמר לי פעם אודות טוב ליבה של הרבנית – 'אם לרבנית היה את הגמ"ח, ביום אחד כל הכסף היה נגמר'"…
בימים עברו הרי גידל את ילדיו מתוך הדחק.
"בעיקרון, בכלל, מעולם לא לקח כסף מאחרים ולכן חי מתוך הדחק. לאחרים היה נותן כסף אבל לעצמו לא לקח כלום. ואכן היו תקופות שחי בעניות רבה מאד, תורה מתוך הדחק. גם בימים שהתחננו לתת לו כסף, לא לקח לעצמו, ומיחידי יחידים – כמו מאבי זכרונו לברכה – לקח את ההכרח. או כאשר חשש שאם לא ייקח כבר יש בכך נדרי צדקה של הנותן, לקח ממנו והעביר לצדקה. או שנתנו לו ישירות לתת לילדיו, לפעמים היה לוקח – אך לא לעצמו.
"זכורני בימים מאוחרים יותר ממש, שקרה שלא היה לו לקנות פת לחם. היה זה אחרי הגניבה בביתו. זכורני את אותם רגעים. היהה זה ביום שישי, חזרנו מהתפילה ב'לדרמן', הוא הוריד את הטלית והתפילין והתיישב ללמוד. כמדומה שהלימוד היה אז בחברותא עם בנו הגאון רבי שאול שליט"א ועם הג"ר יעקב איזקוב שליט"א.
"הרבנית גם היא שבה מבית הכנסת, הלכה למרפסת והנה הארון של הכסף פתוח וריק מכסף. היה זה רגע קשה מאד. היו שם סכומים גדולים שנאספו ממכירות הספרים, והיה בהם כדי פרנסת הבית לכל החודשים הבאים, ולחתונת בני המשפחה. לשמע קריאת הכאב, הוא קם לראות. אך מיד חזר ללמוד ברוגע, ולא דיבר מילה אחת.
"אלא שבאותו יום שישי אחר כך, בדרך לברית, אמר לי: 'אצל החזון איש גנבו שעון זהב שעמד על השולחן וכאב לו מאד על כך, כאבה לו הנקודה שהוא נותן אמון בבני אדם ובאדם המסתובב בתוך הבית, ואותו מאן דהוא זה שנכנס, ויוצא מנצל את האמון הזה לרעה'. וסיפר, שלאחר מכן מצאו את הגנב מת בבור בפאתי בני ברק. בגניבה הנוכחית בבית מרן לא מצאנו את הגנב. בימים שלאחר מכן, לא היה לרבנית לקנות לחם ומצרכים לשבת וכו', עד שאבי זכרונו לברכה סייע להם".
"תקרא להם, רחמנות"
היה מופלג גם במידותיו, בבין אדם לחבירו.
"פעם אחת נסעתי איתו לברית ב'אם וילד'. משום מה הוא התעניין מי המוהל, והשבתי לו כפי ששמעתי מאבי הבן. כשהגענו, היה נשאר ברכב בחוץ והיה לומד בגמרתו ואני הייתי נכנס לברר האם כבר הכל מוכן ומזומן. נכנסתי וראיתי שזה לא המוהל המדובר. התעניינתי, ואבי הבן אמר 'ביטלתי אותו ולקחתי אחר'. סיפרתי למרן כי בסוף יש מוהל אחר, כי הוא ביטל את אותו מוהל. מיד אמר בתקיפות רבה: 'אני לא רוצה להיות כאן סנדק, הוא פגע בו!'. ביקשתי ממנו רשות לומר לבעל הבית שאנו עוזבים את המקום. בעל הבית רץ למרן, וסיפר לו את השתלשלות העניינים, וכי לא היתה כל פגיעה, ורק אז התרצה ויצא לסנדקאות.
"הארת פנים של מרן היתה מיוחדת. עם אבהות מסוימת ולבביות חמה, ועם המון רחמנות על יהודים הסובלים. שמעתי ממנו כמה פעמים ביטויים 'רחמנות, תקרא לו'. פעם אחת חזרנו מברית והיה עייף עד מאד, אבל ראה כמה אנשים שמחכים במדרגות, ואמר לי: 'רחמנות, תקרא להם לחלון'. פעם היה שמישהו דחף מאחורינו וניסה להתקרב בכח, ומרן ראה שפלוני צועק עליו 'מה אתה דוחף' – אמר לי: 'תקרא לו רחמנות, מה הוא רוצה'.
"כבוד הספרים היה אצלו באופן מדהים. אם היה רואה בארון ספר שלא מונח ישר היה מיישר אותו, שיעמוד יפה בצורה מסודרת. כשהיה רואה בבית הכנסת ספר העומד ליפול, היה מעמידו על מכונו.
"פעם הייתי עמו בברית בבאר שבע, והבחין במדפי ספרים שעומדים בצורה שאינה מכובדת, עמד רבע שעה וסידר את הספרים. גם כשהיה יוצא לתפילה ליד המקום שעמדו ה'ספרים למכירה' שעדיין לא למדו בהם, אם הם לא היו מסודרים נעצר וסידר. אני חושב גם שהנקודה היא בגלל שהספרים היו החיות שלו, והם החיות של עם ישראל, וכבוד התורה מדור לדור, ולכן גם בדרכו לתפילה אפילו שמיהר ונתקל בספרים שאינם עומדים בכבוד הראוי – לא יצא עד שהספרים עמדו כראוי להם.
"יש פתקא מעניינת שמפורסמת בספר 'אלא ד' אמות של הלכה', שכתב שם בקשות אישיות לתפילת שמו"ע. בסוף 'שמונה עשרה' היה מעיין בה ומבקש מתוכה. לא תמיד נהג כך, וזכורני שאמר לי מדוע החל בהנהגה זו, וכה הסביר: 'כיון שב'שמונה עשרה' אני 'עומד לפני המלך' אין זה כבוד כאשר לפעמים קורה שאני מסתפק לגבי בקשה מסוימת, האם כבר ביקשתי עליה או לא, וגם אין זה כבוד לפני המלך שאני חוזר שוב על הבקשה, אז החלטתי לכתוב ולעיין מתוך הכתב'"…
(מתוך יתד נאמן פסח תשפ"ב)