בס"ד
מאת: חיים יודלביץ
"וַֽאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ"
אם רוצים אנו לדעת עד כמה היתה מדת הענווה של צדיקי אמת, הבה נתבונן נא ממה שמספרים על הגאון הגדול רבי אברהם אביש רבה של פרנקפורט, שכאשר נתמנה לכהן פאר ברבנות עיר ואם בישראל פרנקפורט ועלה למלא את מקומו של הגאון בעל הפנ"י, פתח ואמר בדרשתו הראשונה לבני הקהילה, שקשה לו שלושה קושיות, אחת על עצמו, אחת על העיר פרנקפורט, ואחת על הרבש"ע. על עצמו, איך הוא מעיז לשבת על כסא הרבנות במקום שישבו עליו מקדם גאונים וצדיקים מפורסמים כמו השל"ה, הפנ"י ועוד. על פרנקפורט, איך היא משפילה את עצמה כל כך לקבל אותו כרב, ועל הקב"ה כביכול הלא הוא מזווג זיווגים, וכי באמת לא היה בנמצא רב אחר יותר הגון וראוי ממנו…
כך היתה הרגשת הצדיקים, מה אני ומי אנוכי, ובוודאי שלא אמר כל זה בדרך של שחוק ומליצה בלבד, אלא כך הרגיש באמת, כי התחושה הזאת באה לו מתוך הנקודה הפנימית שבלבו, לפי הכלל שככל שהאדם גדול יותר כך הוא מרגיש עצמו שפל יותר.
הלא ידועה היא קושיית העולם, וכי מה היה הנסיון הגדול של אאע"ה במה שאמר לו הקב"ה לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, הלא הקב"ה הבטיח לו תיכף "ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכיך", ואם כן מה כל הרעש בזה, הן בוודאי קשה קצת להאדם להיפרד מבית אביו ומארץ מולדתו, אבל עדיין לא הגיע לכלל נסיון אם בסופו של דבר מחכה לו שכרו המרובה, והרי הרבה עשו אף דברים יותר קשים מזה אך ורק כדי לזכות לטיפת כבוד המדומה, ובמה איפוא ניכרת נסיונו הגדול? ויש מתרצים שאכן זה היה עיקר הנסיון, שעל אף שהבטיחו ה' כבוד וגדולה מ"מ הוא עשה כן רק בגלל שכך הוא רצון ה', ולא התערבה בלבו שום דבר הרהור של כבוד ותועלת עצמיים כלל.
אולם לענ"ד נראה לומר להיפך, שאברהם אע"ה היה שפל בעיני עצמו כל כך, וכמו שאמר (להלן יח, כז) ואנכי עפר ואפר, כי לא החשיב עצמו למאומה, ועל כן היה קשה לו מאוד הדבר שיתפרסם שמו בעולם ושיכבדוהו בני אדם, עד כדי כך שהיה מצטער מזה ביותר, ובפרט ביודעו שעי"ז יתגדל שמו ויעלה לגדולה בפעם אחת, ולכן היה הדבר גורם לו צער גדול מאוד עד שלא יכל לסובלו, אך עם כל זה התגבר על עצמו לקיים רצון ה', על אף שיגרם לו צער רב מזה.
וכמו שמסופר על אחד הצדיקים המפורסמים שגילו לו מן השמים שבגלל שנכשל פעם לנסוע בחוה"מ עם עגלון, והיה בזה שמץ פגם של חילול ה' לגברא רבה דכוותיה, לכן נענש מן השמים שיתגלה שמו בעולם וכולם יחלקו לו כבוד גדול, הרי שאצל הצדיקים קבלת כבוד לצער גדול יחשב להם. ודכירנא אצל מורי ורבי הרה"ק רבי רפאל בלום מקאשוי זצ"ל שפעם במוצש"ק התאסף ציבור גדול ללוותו מביהמ"ד אל ביתו, והחלו לנגן ולשיר לכבודו, אך תיכף כשהגיע אל הדלת ופנה לצאת, ציוה בכל תוקף להפסיק מלנגן, באמרו מתוך פשטות שזה בזיון גדול עבורו לנגן לפניו ברחובה של עיר.
השיעור הכי 'גדול' בוואלאז'ין
וכאשר מתנהג האדם בענווה הוא גם מודה על האמת, כי זה תלוי זה בזה, וכמו שמספרים על הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל שלמד בישיבת וואלאז'ין הגדולה והמפורסמת, וכבר בהיותו כבן כ"א עלה על הבימה להרצות השיעור הראשון לפני מאות תלמידי הישיבה בנוכחותם של ראשי הישיבה הנצי"ב והבית הלוי, והנה לאחר כמה דקות מהתחלת השיעור שאל אחד מבני החבורה קושיא עצומה על כל המהלך שלו בסוגיא, ולא היה לו מענה להשיב על קושייתו, ובמקום שישתמט ממנו באיזו סברא מפולפלת וימשיך בהרצאת השיעור, סגר לאלתר את הגמרא וירד ממקום עומדו, באמרו כי לפי קושיא זו נסתר כל מהלך הסוגיא, וכל הפלפול שחידש מופרך מיסודו לגמרי, והתבטאו אז בוואלאז'ין שזה היה השיעור הכי גדול שנאמר אי פעם בישיבה, שהיה זה להם ללימוד ומוסר השכל להודות על האמת ללא חת ובושה.
וזה שרמז דהמע"ה בתהלים (קיט, קס) ראש דברך אמת, שבראש דיבורו של הקב"ה בתורה דהיינו בראשית ברא אלוקים, נרמז בו בסופי תיבות תיבת 'אמת'. וכן בסיום ימי המעשה ושביתת השבת נאמר אשר ברא אלקים לעשות, סופי התיבות הם 'אמת', לרמז בא כי כל קיום העולם הוא על ידי התורה שהיא אמת. והאמת יאמר, שכל אלו שהתנהגו בענווה זכו שתורתם מתברכת להשפיע להכלל, וכמו שאומרים על הב"י שבזמנו היו גדולים כאלו הרבה יותר ממנו, ודווקא הוא זכה שיתקבל תורתו בכל העולם בגין ענוותנותו.
וכמו כן היתה זאת מידתו של אברהם אבינו שהיה נחשב בעיניו לכלום, ואף לכל מדריגה שזכה להגיע היה מרגיש בעצמו כאילו קיבלה במתנה מאת ה' והודה לה', וכמש"כ המפרשים על הפסוק (להלן טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שזה שזכה להגיע לידי אמונה שלימה זה עצמו היה נחשב אצלו כצדקה ומתנה מאת ה'. איך אמר הרה"ק רבי זושא מנאפולי זי"ע בעת שהיה חולה ל"ע והתפלל לה' שיבריא, וכך אמר: הקב"ה הלא אינך חייב לי כלום, הרבה טובות עשית לי כל החיים, רק אני מבקש שאם יש גוים בנאפולי שהם בריאים וחזקים, עזור נא גם לי שאבריא ואהיה חזק בעבודת השם.
ואמרתי לפרש בדרך רמז הפסוק תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב (דברים לג, ד), מורשה היא מלשון רש ונקלה, וזש"א "תורה ציוה לנו משה" נתינת טעם הוא זה, למה נקראת התורה לעולם על שמו של משה, כי "מורשה", כיון שהחזיק עצמו בעיניו לרש ונבזה והיה שפל בעיניו שאינו ראוי כלל לכך. וכך איתא בחז"ל (מועד קטן טז:) אמר הקב"ה לדוד הואיל והשפלת עצמך, תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, זהו שכרו של אדם המכיר ויודע האמת שהכל בגזירת עליון והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, והאדם בעצמו אינו עושה כלום ואין לו במה להתגאות, ואדרבה המתגאה מראה בעצמו באיזה שפל המדרגה הוא שרוי ונמצא.
ה'פועל הנאמן' שרצה לגנוב את הכל
ומזה יש ללמוד כמה יש ליזהר שלא להיכשל במידת הגאווה המגונה, לפי שזה המתגאה דהיינו שלומד תורה עם גאווה ומקיים מצוות מתוך גאווה, אינו זוכה להשראת השכינה, כלומר הקב"ה מסתלק ממנו שהרי הוא עושה הכל עם כוונה עצמית, ער מיינט גארנישט דעם רבוש"ע, אלא הוא מכוין אין גאנצען עפעס אנדערש, ועל כן הקב"ה אינו מרוצה ממנו ואינו נהנה מעבודתו מאומה. וכדי לסבר את האוזן להבין עד כמה חסרה וגרועה עבודתו של זה העוסק במצוה וחושב מחשבה להרוויח מזה משהו, או שיש לו כוונות אחרות בדבר, הנה סיפור נאה לפניכם.
איש אחד שהיה עשיר גדול שכר לעצמו פועל על מנת לנקות את ביתו באופן קבוע, ואחר שראה כיצד הוא עובד במסירות ונאמנות מרובה, נהנה מאוד מעבודתו המועילה, ועל כן הוסיף לו עוד איזה סכום כסף לשעת עבודתו. עד שנתברר לו בדרך לא דרך שיש לו לפועל זה מטרה אחת וברורה לפניו, שכל הנאמנות שהוא מראה כלפי חוץ בכל סדר העבודה שלו, היא אך ורק כדי לזכות באימונו המוחלט של בעל הבית, ואז יפקיד בידו את כל הנסתרות אשר בביתו, ומשכך כבר ימצא לו איזה שעת הכושר, ובהזדמנות אחת יקום ויגנוב את כל הכסף שיש לו, כמו שכבר עשה במקום אחר שגנב שם סכום גדול עד מאוד, כאשר השתמש בערמה זדונית זאת.
ויהי כאשר שמע והבין בעל הבית את זאת חמתו בערה בו וכעס עליו מאוד, וחרה לו איך זה שכל אופן התנהגותו אינה אלא שקר גס, ואין כאן מסירות בכלל אלא רמיה והונאה, ועל אתר פיטרו ממלאכתו ושילחו מביתו, וזה יהיה לנו למוסר השכל כמה שנוא לפניו יתברך עבודה כזאת שהוא רק בחיצוניות נעשה, או במחשבות אחרות. ובכן הבה נעשה כולנו חשבון הנפש להיות יותר "געטריי מיט דעם ריבונו של עולם" ולעבדו באמת ובתמימות ובלבב שלם.
הרי לך ברור שהתעלות ברוחניות ולהיות דבוק בו יתברך ובתורתו, תלויה ועומדת אך ורק לפי מידת הענווה שהיא שורש כל המידות, ומה ששייך לאנשים כמונו לדעת ללמוד מהגדולים הוא, שהמתנהג בענווה והיא אצלו ראשונה במעלה, זוכה להיות קולע למטרה בכל דבר, כי יש לו את הסייעתא דשמיא שמלווה אותו בכל דבר, כי השכינה שורה עמו בכל דרכיו, וכמו כן גם אופן התנהגותו בבין אדם לחבירו נשתנה לגמרי לטובה, כי אינו מתפעל גם כשמישהו פגע בו, ואינו חפץ לנקום בו וכדומ', כיון שאין בדעתו שום מחשבה של גדלות ועליונות, אלא רק 'עבדות' להיות עבד נאמן לה' ולתורתו ולקיים את מה שכתוב בתורה.
ה'חפץ חיים' התכוון ל'עבדות' ולא ל'גדלות'
ולכך זכה הכהן הגדול מאחיו ה'חפץ חיים' בדורו, מה שלא ראינו כמעט בדורות אחרים הקודמים, כי היו בין הגדולים שאמרו לו שלא כדאי לו במה שהוא מרבה לעסוק כ"כ בספרו 'משנה ברורה', אלא עדיף לו שיחבר ספרי עיון ו'לומדות' שכולם יראו את חכמתו המרובה וכוחו הגדול. אולם בגודל ענוותנותו הוא באחד ומי ישיבנו, ענה להם שאדרבה הוא עוסק דווקא בספר ה'משנה ברורה' שהוא חשוב ונצרך ביותר, לפי שהוא צורך של כל אדם באשר הוא ואפי' הפשוט ביותר, למען ידע ממנו כל הלכה ודין שאינו יודע, וכל זה בא לו, כי היה מתבונן בצדקותו כי בדבר זה יתרבה כבוד שמים ביותר, כאשר ילמד דעת ה' את העם. ואת המסקנא אנו הרי יודעים לבד, וחזותו מוכיח עליו, שששת חלקי ה"משנה ברורה" נהפכו לנחלת הכלל – לרכוש של כלל ישראל עד עצם היום הזה, וכ"ז כיון שעשאו אך ורק לשם שמים וברוב ענווה בלי שום פניות של כבוד ודברים אחרים, לחשוב מה הרווח שיהיה לו בדבר בכבוד עצמו, רק להרבות כבוד שמים.
מיניה ומיניה יתקלס עילאה
ולא זו אלא אף זו, שהעניו אינו מסתפק בהצלחתו שלו, אלא הוא רוצה גם בהצלחת חברו, כי מיניה ומיניה מתקלס עילאה, וכפי המסופר בגמ' (סוטה מ ע"א) על אשת המתורגמן של רבי אבהו שבאה לאשתו של רבי אבהו ואמרה לה, שחכמתו של בעלה המתורגמן שווה לחכמתו של רבי אבהו, והיינו שאין אנו צריכים את בעלך, והלכה אשתו של רבי אבהו וסיפרה את הדברים לבעלה, והוא השיב לה בפשטות וכי מה זה איכפת לך? ממנו וממני גם יחד יתקלס שמו של הבורא ית"ש!
והן ידוע הוא, כי ספר בראשית נקרא 'ספר הישר', ותוקף עבודתנו כעת, הוא להתחזק לצעוד בעולמינו בלא נגיעות ופניות אישית, שכן אותם נגיעות של האדם מרחקים אותו מעבודתו השלימה, ואז עוסק בתורה ומקיים המצות במידת העצבות, יען שחסר ונעקר ממנו יסוד הקשר לבורא עולם, שעליו כתוב עוז וחדוה במקומו ואין עצבות כלפי שמיא, והעובד את ה' בלתי לה' לבדו בלי נגיעות ופניות כלל, או אז עבודתו שונה לגמרי בתכלית, כי מטרה אחת ניצבת לפניו, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", ומה נפקא מיניה ממי מגיע הקידוש השם.
וכך מסופר ששאלו פעם את השפת אמת, אם היה לו הברירה לבחור להיות אברהם אבינו או משה רבינו – או השפת אמת, במה היה בוחר? וענה ואמר, אם יש כבר את השלוש אלה, זה לא משנה ממי שיצא קידוש השם יותר גדול, כי העיקר שיש את הקידוש השם בעולם…
איזה 'קנאה' מותרת בתורה ?!
וכבר מילתנו אמורה לא אחת ולא פעמיים, שהשמחה הטבעית נמסכת בלומדי התורה בעת שהם עוסקים בהם, ואם לא כן היא סימנא מילתא היא שאין המטרה כדבעי', ומעורבת בלימודם ספיחי מידת הקנאה האסורה וכדו'. וכבר פירשנו בדרך זה הפסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש. דלפעמים האדם מקנא את חברו על שמצליח בלימודו, אך קנאה זו אית בה תרי אנפין, יש שקנאת כבוד וחמדת גדולה מתעוררים בלבו, והוא נכווה מחופתו של חברו, ויש שמתעוררת בו קנאת סופרים והיא קנאה טובה ומועילה, ועליה אמרו קנאת סופרים תרבה חכמה.
ואם ירצה האדם לבחון את עצמו כדי לידע איזה קנאה יש בלבו, הנה אם כאשר ישב ללמוד וירגיש שהתורה משיבה את נפשו ומביאו לידי שמחה ושלוות הנפש, סימן הוא שקנאת סופרים יש בו, אבל אם דרך עוצב בו ולבו מלא צער על שאינו מצליח כמו חברו, הרי זה מחמת קנאה רעה, וזהו הרמז "תורת ה' תמימה משיבת נפש" אם תורת ה' משובבת את נפשו, עדות נאמנה היא לו, שאינו לקוי בקנאת הפתיים, רק קנאת סופרים תרבה חכמה.
תורת ה' תמימה – שאינה חסרה לעולם
או יאמר באופן אחר קצת, תורת ה' תמימה משיבת נפש. דלכאורה משמע דמפני שהיא תמימה לכן היא משיבת נפש, וצ"ב הקשר והשייכות בין זה לזה, ואפ"ל בדרך רמז על דרך משל, אם יוגש לפני קבוצה של עשרה איש מאכל ערב ממיני תרגימא אשר ריחו הטוב נודף למרחוק ונחמד הוא למראה ותאווה לעיניים, אך מעט יש בו ואין בו כדי שביעה לכל אחד ואחד, הרי אם חלק מן הקבוצה יטלו מן המאכל ויאכלו וישבעו מאוד וימלאו את נפשם הרעבה, לא יוותר מאומה לשאר חבריהם, ויהיו הנשארים שלא אכלו, מצירים ורעבים ונפשם תכאב על חבריהם שנטלו חלקם מפיהם.
לא כן בתורת ה' שכל כמה שיחדשו בה היא נותרת תמימה ושלימה, וכל מי שילמד ויתעמק בה עדיין הדרך פתוחה לפניו לחדש ללא גבול, ואף לחדש חידושים יותר נאים מהם, ואין שום מקום לכאב וצער על שהשני לקח ממנו מאומה. וזהו "תורת ה' תמימה" מכיון שהיא תמימה ואין נגרע ממנה דבר, לכן היא "משיבת נפש" האדם, לבל יצטער שזרים ואחרים נטלו מחלקו בתורה, כי היא עדיין כרוכה ומונחת בשלמותה בקרן זווית, וכל הרוצה ליטלה יבא ויטלה.
(מתוך שיחה מיוחדת)