כשיסד הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל את תנועת המוסר, קמו לה מתנגדים גדולי תורה ויראה ונימוקם עמם. סברו שהמוסר הוא חלק מהתורה בכללותה, ומעולם לא שמענו שהקימו תנועה עבור מצוה מסוימת או הנהגה רצויה ככל שתהיה. גם אם "דרך ארץ קדמה לתורה", ו"אם אין דרך ארץ אין תורה", אין מקום לתנועת "תורה עם דרך ארץ" כי היא חלק בלתי נפרד מהנהגת היהודי ומהנהגת התורה.
גם כשהיתה מצות התפילין רפויה בידי רבים (שבת קל ע"א), ורבינו משה מקוצי זצ"ל היה מסובב בקהילות ישראל לחזק בידם מצוה זו ודרש בה דרשות נלהבות (כמבואר בסמ"ג מצות עשה ג) לא הקימו "תנועת תפילין". הוא הדין בלימוד המוסר. אין ענין ליחד לו שעה בסדרי הישיבה, ולהקים "בתי מוסר", ולעשות לכך תעמולה.
מובן שרבי ישראל מסלאנט חלק עליהם בכל תוקף. לדעתו לימוד המוסר חובה על כל יהודי, ויש להחדירו בכל עוז. כדי שיהיו דבריו נשמעים, שקד לבצר את סמכותו התורנית. הרי מגדולי הדור היה. לפיכך סובב בקהילות ליטא, והרעיש את הלומדים בפלפוליו העצומים שנמשכו שלוש וארבע שעות ובללו חצי הש"ס.
וכך היתה דרכו: הגיע לעיר, עלה לבית המדרש ותלה דף ובו נאמר: ביום פלוני – בעוד יומים – ידרוש הרב ישראל מסלאנט בסוגיא פלונית, ואלו מראי המקומות… עשרים ושלושים מקומות בש"ס בראשונים ובפוסקים. שהרי אין זו חכמה להנחית פלפול בסוגיות שהלומדים אינם מוכנים לקראתן ואינם שולטים בהן. לא יבינו את הקושיות לאשורן ולא יתפעלו כדבעי מהדרך שתחתר.
במשך יומיים היו הלומדים מעיינים במראי המקומות וקונים בהם ידיעה מקיפה, ואז היה עולה לבימה וחורז את כל מראי המקומות למקשה אחת, להתפעלות הלומדים ולהשתאותם. אז הכירו בגדלותו התורנית העצומה, וקיבלו מרותו. כך הכתה תנועת המוסר שורש, למגינת לב מתנגדיה.
פעם הגיע לעיר אחת, תלה את דף מראי המקומות ופרש לאכסניתו לשקוד על תלמודו. היו שם שני אברכים, תלמידי המתנגדים לתנועת המוסר. ידעו שעומד הוא לכבוש את לב הלומדים בגאונותו העצומה, ועשו מעשה שלא יעשה. הורידו בחשאי את הדף, והחליפוהו. השאירו את הנושא על כנו, אבל המירו את כל מראי המקומות. המציאו על אתר שלושים 'מראי מקומות' שלא ממין הענין: ברכות דף כ, שבת מג, פסחים נט, סוכה ט, כיד הדמיון הטובה עליהם, ותלו את הדף על דלת הכניסה לבית המדרש.
באו הלומדים והעתיקו לעצמם. השתאו: הסוגיא ידועה מוזכרת בכמה מקומות בש"ס ובפוסקים, ואף אחד מהמקומות לא מוזכר ברשימה. במקומם מוזכרות גמרות שאין להם שום שייכות, ואין ביניהן שום קשר. הפלא ופלא. אולי גאון כה גדול הוא, שהצליח לשייכן לסוגיא. שיננו את המקורות המצוינים, והמתינו לפלפול המובטח.
בשעה היעודה היה בית המדרש מלא מפה לפה. רבי ישראל עלה במדרגות ארון הקודש, והעמידו לפניו את הסטנדר. ביקש את הד התלוי על הדלת, להעזר בו בשזירת הפלפול שהוכן מראש. הדף הובא, העיף בו מבט, וחורו פניו. ושני אברכים הביטו מהקהל, וחייכו לעצמם. הנה ירד בבושת פנים, ותנועת המוסר תספוג מפלה. בעירם, על כל פנים.
שתק דקה ושתים, והציבור תמה. ואז פתח ואמר: "רבותי, הסוגיא ידועה, לכן לא כתובים כאן מראי המקומות המרכזיים בה. אסקור אותם בקצרה". שטח את הרקע, הפיק ממנו יסוד, "והיסוד הזה נסתר מדיוק בדברי הגמרא במסכת ברכות דף כ… אפשר היה לנסות לתרץ כך וכך… אבל זה נסתר מדברי הגמרא במסכת שבת דף מג… כדי ליישב את הדברים נראה לחקור כך וכך… ומפסחים דף נט מוכח כצד הראשון, ונפקא מינה להלכה בסוכה דף ט. הואיל וכך, מיושבת הקושיא שהוקשתה ממסכת ברכות…"
שלוש שעות עמד וחרז את כל שלושים מראי המקומות המחודשים, שלא התכונן להם, ושאינם שייכים כלל לסוגיא. והשומעים יצאו מכליהם, גאונות כזו טרם שמעו. בטוחים היו שזה הפלפול שהכין! ובין השומעים היו שני אברכים המומים. וככל ששזר את הפלפול, הלכו פני השנים והחוירו הבינו שאכן פגעו בכבודו של גאון אדיר, שר התורה, אין להם מחילה!
סיים לארוג את הפלפול במראה המקום האחרון שקשר את כל הקצוות – והתעלף!
נוצרה בהלה, קמה מהומה, נתקפו חרדה. טרחו להקיצו מעלפונו. והשנים ידעו על מה ולמה התעלף, אילו תעצומות נפש גבו ממנו השעות האחרונות, להמציא כזה פלפול על אתר! כשהתעורר מעלפונו חלצו נעליהם ובאו לבקש מחילה.
"על מה?" נשאלו.
הודו במעשיהם, בגינם התעלף, ומבקשים סליחתו.
אמר: "על המעשה שעשיתם אכן זקוקים אתם למחילה. מעשה שלא יעשה הוא, ואני סולח. אבל אם ליבכם מכה אתכם על שבגינכם התעלפתי, הריני להרגיעכם. לא התעלפתי בגללכם!"
ובאמת, העיד תלמידו הגאון רבי איצלה בלזר זצ"ל, שרבו שתק שתי דקות כשראה את הדף המוחלף – לא משום שבאותן שתי דקות הכין את השיעור שארך שלוש שעות. לא, את השיעור הכין בכהרף עין, תוך שבריר דקה. אבל לאחר מכן התלבט עוד כשתי דקות האם לחשף את גאונותו הכבירה – לומר שיעור בנוי לתלפיות משלושים מראי מקומות שאינם שייכים לענין, לכאורה – או לא. האם יהיה בכך משום שמץ התפארות וגאוה, או שכל כונתו לכבוד שמים, לביצור תנועת המוסר – והחליט לומר!
אם כן, מדוע התעלף?
אמר: "דעו, ממרום לא מחלקים מתנות. ממרום קובעים משימות ומעניקים עבורן כלים! אם אדם עשיר, עליו לכבד את ה' מהונו. זמר, יכבד את ה' מגרונו. כל כשרון, ניתן כדי לנצלו. ואני ידעתי שיש בי כשרונות כמו אלף אברכים, ונדרש ממני לפעול כאלף אברכים…". ואכן, למד ולימד והדריך והשפיע, בתנופה אדירה ובפעילות בלתי נלאית. "אבל זאת לא ידעתי", המשיך, "מעולם לא נוסיתי בכך, להכין בכהרף עין שיעור יש מאין, לדעת מה כתוב בכל מראי המקומות, ולקשרם לסוגיה, וכסדרם – אלו כוחות שלא ידעתי שמקננים בי, זו מנת כשרון של רבבת אברכים – וכרבבה, איני מנצל את כוחי, לכן התעלפתי! כי כאשר אעלה למרום, הן ישאלוני: לשם מה קיבלת כאלו כוחות, ומה אענה"…
ולכך – גם לכך – מתכון המדרש (בראשית רבה צג, י) באמרו: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, כשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא". מהו "לפי מה שהוא"?! אלא, שכעת איננו יודעים כלל מה שאנו בעצמנו, אילו כישורים יש לנו ואילו כוחות מקננים בנו, כי מעולם לא מיצינו את עצמנו – אבל כה הרבה כוחות חיוביים בנו – ובמרום לא מחלקים מתנות, במרום קובעים משימות ומעניקים כלים – האם ניצלנו את הכלים שניתנו לנו, הרוחניים והגשמיים?!
(והגדת, הובא ב'אגעדאנק')