הרב ישראל ליוש
ביום י"א במרחשוון חל יום היא"צ של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת 'מיר' בארץ ישראל.
רבי נתן צבי נולד בו' אדר ב' תש"ג, בשיקאגו שבארצות הברית להוריו ר' אליהו מאיר ושרה פינקל, ונקרא ע"ש סבו הגדול מרן ה'סבא מסלבודקא' זי"ע.
בהעדר ישיבות קטנות קדושות בשיקאגו, שלחו אותו הוריו לתיכון התורני המקומי בשיקאגו, אך אביו לא הסתפק בזה, הוא שכר לו מלמדים פרטיים שהעשירו את הנער בלימוד תורה.
בשנת תשי"ז, בהיותו בן ארבע עשרה, בא עם הוריו לביקור בארץ ישראל, וכשביקרו אצל הדוד ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, הוא שכנע אותם להשאיר את הנער אצלו לפיקדון, על מנת לקדמו בתורה וביראת שמיים.
עלה ונתעלה במעלות התורה והיראה, עד שראש הישיבה הגאון רבי בנימין ביינוש פינקל זצ"ל לקחו לחתן לבתו, וכשנלב"ע מילא את מקומו.
על אף גופו המיוסר ממחלת הפרקינסון בה לקה בשנת תשמ"ז, פיתח והרחיב את גבולות הישיבה, הן בבניית עוד בתי מדרשות בישיבה בירושלים, והן בפתיחת ישיבה גדולה במודיעין עילית.
נשא על ליבו הטהור כל יחיד ויחיד מאלפי תלמידי ישיבותיו, ונתן עינו עליהם לגדלם בתורה וביראה.
♦♦♦
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ"… (יב א)
'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום, ובכולם עמד' (אבות ה ג). נחלקו המפרשים באופן מניין הניסיונות. בפרקי דרבי אליעזר כתב שהראשון שבהם היה רצונו של נמרוד להורגו, ואברהם אבינו נחבא מתחת לארץ י"ג שנה ולא ראה אור שמש וירח. הניסיון השני הוא השלכתו ל'אור כשדים', והניסיון השלישי הוא ציווי הקב"ה: 'לך לך מארצך…'.
לעומתו, הרמב"ם בפירוש המשניות, כלל לא הזכיר את ניסיון נמרוד, המחבוא מתחת לארץ ואור כשדים, ותחת זאת מנה את 'לך לך' כניסיון הראשון.
ושניהם מנו את 'עקידת יצחק' כניסיון האחרון שעליו נאמר: 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה', משמע שכל הניסיונות כולם, הקלים והחמורים, היו מקשה אחת של הוכחה לנאמנותו של אברהם אבינו בבורא עולם, וחיסרון של ניסיון אחד, ולו הקל ביותר, היה ממעט מהוכחת ה'מסירות נפש' כולה.
יש לעיין – תמה מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל: הרי הניסיונות של נמרוד ואור כשדים היתה בהם מסירות נפש של ממש, שהרי אברהם היה מוכן למסור את חייו ולהישרף באור כשדים עבור אמונתו בה', מדוע, אם כן לא מנה אותם הרמב"ם, ובמקומם הקדים את ניסיון 'לך לך מארצך…'?
והא גופא צריך ביאור: מה יש בציווי זה שהחשיבו כניסיון הראשון, הרי מבואר במדרש שהסיבה שלא גילה לו הקב"ה להיכן הוא הולך, הוא כדי לתת לו שכר על כל פסיעה ופסיעה, אם כן מה 'מסירות נפש' יש כאן?
גם ה'מקשה אחת' של כל הניסיונות עד האחרון שבהם, 'עקידת יצחק', טעונה בירור!
ר' נתן צבי למד מזאת הבחנה עמוקה בנבכי נפשו של האדם: ישנן שתי בחינות של 'מסירות נפש': האחת, הסכמה חד פעמית לעשות פעולה גדולה, עד כדי מסירת החיים ממש. השניה, אינה באה לידי ביטוי במאורעות עוצמתיים ונועזים, אלא היא הקרבה תמידית בהנהגה יומיומית לפי רצונו ית'.
הניסיונות שהיו לאברהם אבינו אצל נמרוד, ההסתתרות במערה י"ג שנה, והקפיצה לאור כשדים, ואפילו ההתגברות העצומה על הרחמים הטבעיים של אב לבנו יחידו, ועקידתו של יצחק ע"ג המזבח, כפי הציווי האלוקי, כל אלו מראים אמנם על כוחות עילאיים של 'מסירות נפש', אבל עדיין אין ההוכחה גמורה ע"י מאורעות חד פעמיים, גדולים ככל שיהיו.
רק כאשר האדם נבחן במסירות נפשו בהנהגה היומיומית, בהנהלת שגרת יומו עפ"י רצון האלוקים, מוכחת 'מסירות נפש' של ממש, ואת זה הראה אברהם אבינו בהליכה העיוורת מארצו וממולדתו, בלא לדעת להיכן הוא הולך ומתי יגיע, ולדעת הרמב"ם ראוי ניסיון זה להיקבע כניסיון הראשון.
ה'מסירות נפש' הזו, שעבוד שגרת היומיום לרצונו של הקב"ה – מבהיר ר' נתן צבי – לא הוכחה רק בקיום הציווי "לך לך מארצך…", גם באופן קיום מצוות העקידה, ניכרה מסירות נפשו של אברהם אבינו, מההשכמה בבוקר והזריזות לקיים המצווה, ומההליכה ברצון ובשמחה, כפי שמעידה התורה "וילכו שניהם יחדיו", רצונו של אברהם כשל יצחק שלא היה מרגיש בדבר, כל אלו מעידים על השתעבדותו המוחלטת של אברהם אבינו בכל הליכות חייו, המעשים הקטנים והמעשים הגדולים, לרצונותיו ומצוותיו של הבורא ית'.
זהו ה'מקשה אחת' של כל הניסיונות, כי בא זה ולימד על זה, שהכל היה בו באברהם אבינו, גם מסירות נפש למסור את חייו ממש, וגם מסירות נפש לשעבד את אורחות חייו למלכו של עולם.
***
כד עסקינן בסוגית 'מסירות נפש' במשנתו של רבי נתן צבי, אני נזכר ברשמי הטיסה האחרונה של מרן ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אהרן לייב שטינמן זצ"ל לארה"ב, כפי שסיפר לי עד ראיה, נאמן ביתו ידידי הרה"ג ר' איסר שוב שליט"א: "רבי נתן צבי טס איתנו יחד, וראש הישיבה עקב אחריו כל הטיסה. כשנחתנו באמריקה, הרב שמעון גליק בא לקבל את פני מרן ראש הישיבה, הוא דרש בשלומו והתעניין איך עברה הטיסה?
"'אתה הרי יודע' – ענה לו הראש ישיבה – 'שאני סבור שאין בנמצא מי שמוסר נפשו באמת למען התורה, תמיד יצטרפו ל'מסירות נפש' אינטרסים נוספים. אחר טיסה זו, אני יכול לומר לך שרבי נתן צבי הוא מוסר נפשו באמת למען התורה… הרי אין לו כלל גוף'"…
ר' איסר מעלה עוד זיכרון נפלא מטיסה זו: "הרבנית פינקל ישבה ליד בעלה רבי נתן צבי, ובמהלך הטיסה נרדמה. לפתע נצרך היה רבי נתן צבי לעזרה, הוא ביקש מאתנו שנקרא לבנו הרה"ג ר' שמריהו יוסף שליט"א ממחלקה אחרת במטוס, כי לא רצה להעיר את רעייתו"…
***
כל חייו היו מסכת מופלאה של 'מסירות נפש', החל מהיפרדותו מהוריו בגיל ארבע עשרה, לגלות אל מקום תורה בישיבת מיר בירושלים, עפ"י בקשת דודו ראש הישיבה הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל.
גם אמו מסרה את נפשה, כאשר ענתה בחיוב להצעת הדוד, להשאיר את בנה מחמד ליבה בארץ ישראל, רחוק מעיניה. לימים ספרה שקריאת פרשת העקידה בראש השנה בישיבת מיר בירושלים, היא זו שהכריעה את הכף ושכנעה אותה להסכים להצעה…
לידה ישבה הנערה רבקה שמואלביץ [לימים אשת חבר של הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א], והסבירה לה במומחיות ובטעם רב את כל ספור העקידה, את מסירות נפשו של אברהם אבינו וזריזותו ושמחתו לקיים את ציווי ה'.
"כאשר שמעתי את כל הסיפור בצורה כה חיה, אמרתי לעצמי: 'אם אברהם אבינו יכול היה להסכים להקריב את בנו קרבן להשי"ת, גם אני רוצה להקריב קרבן מסוים, קל בהרבה… לשלוח את בני לישיבה למשך תקופה…'"
***
פרק נרחב במסכת ה'מסירות נפש' שלו, הוא מחלת הפרקינסון שחלה בה בסביבות שנת תשמ"ז, מחלה חשוכת מרפא, שפוגעת במערכת העצבים, וגרמה לו סבל רב וקושי בניהול כל שטחי חייו, אך הוא התעקש לקיים את סדר יומו כרגיל, ככל האפשר.
פעם, כששוחחו אודות חולי הגוף וחולי הנפש, אמר משפט שהדהים את כל שומעיו: "חולי הגוף אינו קשה כל כך, הרי בסופו של דבר הוא חולף והולך, לעומת זאת חולי הנפש הוא נצחי, ולכן הוא קשה שבעתיים".
פסגת ה'מסירות נפש' ניכרה במסירת השיעורים והחבורות, עליהם כמעט לא ויתר, גם כאשר ממש לא חש בטוב. ומלבד דברי התורה שנלמדו שם, היה זה שעור מאלף ומחנך מהי 'מסירות נפש' לתורה, ומהי 'גבורה'.
בספר 'בכל נפשך' על חיי רבי נתן צבי, מובא הספור הבא:
אחד מבוגרי הישיבה, הרב יוסף לזר, הגיע לנחם בימי השבעה והביא עמו פתק קטן ומרגש, עליו כותב רבינו את המילים: 'ניסיתי, סליחה'. וכך הוא סיפר: "מדי יום רביעי היה רבינו מוסר שיעור בעיון לבני חבורתינו. פעמים שהשיעור היה נמסר בקולו הצלול מאיר העינים ומשמח נפש. לעיתים ראינו בלב נחמץ איך קולו הולך ודועך וגופו מיטלטל, והוא נלחם על הבעה של כל מילה, נלחם ונלחם עד שפעמים רבות לא השלים את דבריו ונאלץ להפסיק. לעיתים נדירות הודיע לנו נאמן ביתו שהשיעור מבוטל, אז הבנו עד כמה מצבו חמור.
"באותו יום ראינו מיד כשנכנסנו שמצוקתו חריפה, פניו היו אדומות ממאמץ ונשען על הכסא בחזקה חיוור ומתפתל, ובכל זאת הוא עומד הכן להתחיל את השיעור… הרי עשרים מבקשי ה' מחכים לשתות בצמא את דבריו.
"הוא התחיל לומר מילה, השתנק והאדים ושוב ניסה, ובני החבורה מביטים בצער על צערו וכאבו הנורא של איש האלוקים, אשר נראה היה שכאבו שלא יוכל לומר את השיעור גדול מכאביו הפיזיים. מאידך, התבוננו בהערצה שזכינו לרב הדומה למלאך, שמתעקש לעשות את שליחותו ויהי מה… שתים עשרה דקות תמימות נמשכו המאמצים, עד שסימן בתנועת יד שברצונו לרשום משהו. הגשתי לו את הדף עליו רשמתי את מראי המקומות של השיעור, והוא רשם לאט לאט ובמאמצים עליונים: 'ניסיתי' ירד שורה והוסיף: 'סליחה'.
"קמנו ממקומינו לצאת מביתו, אחד אחד יצאנו מהחדר ולחצנו את ידו. אחד מבני החבורה, הרב עדיאל גמליאל, אמר לרבינו תוך שהוא לוחץ את ידו: 'ראש הישיבה! לא באנו לחינם, למדנו משהו גדול, ראינו מהי מסירות נפש ואהבת התורה, וזהו לימוד המוסר הגדול ביותר'. רבינו הבליח חיוך ובמאמץ קירב את ידו לפיו ונשקה.
"בפעם אחרת, כאשר אירע כך שלא הצליח להשלים את השיעור, דיבורו נתקע, ולא הצליח להשלים משפטים, הוא ביקש חומש שמות, ופתח בפרק ד' פסוק י"א והחל להקריא את הפסוק כמונה מעות: 'ויאמר… השם… אליו… מי… שם… פה… לאדם… או… מי… ישום… אלם…', ואז הרים את קולו והמשיך: 'הלא אנכי השם…! הלוא אנוכי השם…! כל הנעשה, בין מה שאומר בין מה שאשתתק, הכל הוא ברצונו יתברך…'.
והשיעור הסתיים, ויותר משהיה זה שיעור בסוגיא, היה זה שיעור ב'מסירות נפש', ב'אהבת תורה' וב'קבלת ייסורים באהבה'"…
♦♦♦
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו ו)
בשתי מידות, הצטיין אברהם אבינו: מידת האמונה ומידת החסד, אך עלינו לדעת – אומר רבי נתן צבי – שמידות אלו אינן נפרדות אחת מחברתה, הן קשורות זו בזו, משום שגם את מידת החסד, למד אברהם אבינו מהתבוננות בבריאה ובמי שבראה, כי אחר שהתבונן והבין שלא יתכן שעולם מלא כזה נברא ומונהג מעצמו, ומכך הסיק שיש בורא ומנהיג לבירה, התעמק יותר והבין שהקב"ה ברא עולם מופלא כל כך כדי להיטיב עם ברואיו, שלא על מנת לקבל מהם תמורה, כי הרי מי יוכל לתת תמורה לבעל התמורות כולם.
ועל כרחך, ברא הכל רק כדי להשפיע על ברואיו את כל הטוב העצום שיש בעולם, שברא בלי גבול ומידה. אם כן, גם אנו, ברואיו, צריכים להידבק בדרכיו ולהיטיב עם זולתנו, לגמול להם חסד ולתרום מעצמנו לזקוקים לכך.
וכיון שלמד אברהם אבינו את מידת החסד מהתבוננות בדרכי הבורא ית', הרי שלא עשה את מעשי החסד מחמת הרגשת ליבו ודרכי נימוסים הטבועים בנטיית לב האדם, אלא עשה הכל עפ"י ציווי הבורא ובגלל שחפץ ללכת בדרכיו, ומשום כך עשה חסד בלי גבול ומידה, ובלי נגיעות אישיות, כמו שעושה הקב"ה עם ברואיו, כי הרי ממנו למד וכן עשה.
אף אנו – מייסרנו ר' נתן צבי – צריכים לעשות חסד עם זולתנו, לא רק כדי לצאת ידי חובה, וכדי להראות נימוסים או כדי להיות מקובלים בחברה, אלא עלינו להיות מתלמידי אברהם אבינו, שעשה הכל בסבר פנים יפות מתוך דאגה אמיתית וכנה, ולא חיפש תירוצים ואמתלות להיפטר מההטבה לזולת, כפי שמצאנו באירוח שלושת המלאכים, שאע"פ שהיה ביום השלישי למילתו, והיה יכול להיפטר בטענת אונס ייסורי המילה, יצא מהצל אל החמה הקודחת והמתין וציפה לאורחים.
***
רבי נתן צבי, נאה דורש ונאה מקיים, ועל אף ייסורי גופו אשר מחמתם אך טבעי שיהיה עסוק בעצמו ובייסוריו, לא כך היו פני הדברים. הוא השקיע את כל כוחו ומוחו במצוקותיהם של האחרים, וכמו בלימודו, בלטה גאונותו גם במחשבה על הזולת.
רבי נתן צבי נוהג היה לבוא לישיבת מיר ברכפלד, ביום בו ראש הישיבה הגאון רבי אריה פינקל זצ"ל היה מוסר שיעור כללי. הוא היה נכנס להיכל הישיבה ומשוחח עם הבחורים בלימוד, ולאחר מכן היה נשאר להקשיב לשיעורו של ר' אריה.
פעם אחת ירד שלג כבד בירושלים, ורבי נתן צבי, כדרכו, לא השלג הוא שירתיע אותו מלקיים את מנהגיו הקבועים, הרי על קשיים גדולים יותר היה מתגבר, יום יום, שעה שעה, וגם ביום זה הוא הגיע לברכפלד עם רכב מיוחד המתאים לנסיעה בשלג. ולמרבה הפלא, באותו יום לא נכנס רבי נתן צבי להיכל הישיבה לדבר בלימוד עם הבחורים, אלא נשאר בחדרו ובחורים נכנסו אליו לדבר איתו בלימוד.
כשנשאל מדוע על אף שהתאמץ כל כך לבוא לישיבה, ויתר על הנאתו הגדולה ולא נכנס להיכל הישיבה? השיב: "כיון שהיום איני יכול להישאר לשיעורו של ר' אריה, לא נכנסתי כלל לבית המדרש!".
***
ואם בשלג עסקינן, אספר ספור שזכיתי להיות עד לו, ולדעתי הענייה, הוא מאפיין את רבי נתן צבי ואת משוש חייו וליבו: 'הישיבה ותלמידיה'.
בהיותי תלמיד בישיבת מיר, היה זה חורף מושלג. בוקר אחד, בדרכי אל היכל הישיבה לתפילת שחרית, אני רואה את מרן ראש הישיבה הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, פוסע לאיטו על שכבת השלג לכיוון הישיבה. גם בכביש סלול, לא היתה ההליכה קלה על ראש הישיבה, קל וחומר בשלג. כל פסיעה היתה מדודה ושקולה.
קשה היה לנו, תלמידיו, לראות אותו מתאמץ כל כך, ובחביבות רבה נגשנו אליו כמה תלמידים ושאלנו אותו: "מדוע ראש הישיבה מתאמץ כל כך לבוא לישיבה במזג אוויר כה חורפי? הרי טלפון אחד לישיבה, ומניין תלמידים היו באים לבית ראש הישיבה!".
"כשיש שלג" – ענה לנו ראש הישיבה – "בחורים שמחים, אני רוצה לראות אתכם שמחים!"…
***
אחד מאברכי הישיבה היה מוטרד פעם מעניין משפחתי, ומצא את אחד מאתרי הבניה של אחד ממבני הישיבה כמקום שקט להירגע ולהרהר בעניין…
לפתע, נכנס ראש הישיבה רבי נתן צבי לאתר הבנייה, כדי לעמוד מקרוב על התקדמות הבניה. האברך היה נבוך מאוד מהמפגש הבלתי צפוי בשעת אמצע הסדר, ורבי נתן צבי שהרגיש במבוכה, חילצו מיד כאשר פנה אליו וביקש להתייעץ עימו בכמה נושאים בענייני הבניה…
"כמה שטח לדעתך צריך לבית המדרש?", שאל רבי נתן צבי את האברך, "היכן כדאי למקם את חדרי השיעורים?", ועוד כהנה וכהנה…