לפני כארבע שנים התקשר אלי אברך וביקש להתייעץ עמי לגבי בנו – בחור בן ארבע עשרה. הוא תיאר בצער את התנהגותו של בנו: הבחור חוזר הביתה ומטיל חיתתו על כל הילדים, צועק, מרביץ ומחולל נזקים. פרא אדם, פחד פחדים. המצב היה נורא. האבא התלבט אם להסגיר את בנו למשטרה – זו היתה סכנה להיות לידו.
זמן ארוך שוחחתי עם האבא. איחלתי לו שירווה מבנו זה הרבה נחת, ושכנעתי אותו מאוד שהכול עוד יתהפך לטובה.
ארבע שנים חלפו. השבוע התקשר האב לבשר, שכהיום הזה בנו הוא בחור נעים ונחמד, השוקד על תלמודו באחת הישיבות. כשהוא חוזר הביתה נהיה לכולם אור, א מחיה. כל זאת בא מכוח המחשבה: מחשבה של בטחון, כוח התקווה, כוח האמונה. כאשר חושבים טוב נהיה טוב, וכאשר מדברים טוב נהיה טוב.
לא מזמן ביקשו ממני לבוא לחזק אברך שחלה. האברך התייסר בייסורים נוראים, מצבו הידרדר מרגע לרגע. הוא כבר חישב את עצמו כנמצא בעולם האמת. הוא דיבר על ההלוויה והמספידים, על מקום הקבורה ועל היתומים שהוא משאיר. אשתו ובני משפחתו עמדו סביבו ומיררו בבכי. מצבו היה ממש לא טוב, המחלה הייתה ניכרת עליו, ונראה היה שכבר אין מה לעשות.
שאלתי אותו: האם תמיד אתה פסימי כזה, ורואה רק שחורות? "לא", הוא ענה לי, "אבל עכשיו ברור שימיי קצובים". הוא פתח ספרים המדברים על מחלתו, והנה הם מצביעים בדיוק על תחושותיו, ומסבירים שאלו הם תסמינים של הידרדרות ללא תקווה.
אמרתי לאותו אברך: בוודאי אתה מצפה שאביע הזדהות כלפיך, שאשתתף בצערך ואבכה ביחד אתך. אך אין רצוני בכך, אלא רצוני שתתרפא לגמרי. וכך התחלתי לדבר עמו דברי אמונה ובטחון, ואף אמרתי לו בתקיפות ובנחרצות, שאין לו שום מחלה, והוא כלל אינו חולה. כל מחלתו הנה רק, שהוא השתכנע שיש לו מחלה! אמרתי לו, משמו של הרופא המפורסם הצדיק הגאון רבי משה דוד ואלי זצוק"ל, שהיה תלמיד חבר לרמח"ל: "תפקידו העיקרי של הרופא לשכנע את החולה שהוא בריא". כך גם מספרים שלקחו עשרים חולים, שכולם חולים במחלה אחת. לחלקם אמרו שימיהם ספורים, ולאחרים מהם לא אמרו כלום. כל אלו שאמרו להם שהם עומדים למות, מתו תוך זמן קצר.
בדרך כלל, החולים שאני מבקר, אחרי שהם שומעים ממני דברים כאלו, מצבם משתפר. אך אצל האברך הזה – כלום לא זז. הסיבה לכך הייתה שהוא לא היה טיפש, הוא היה מדי משופשף מכדי שיאמין לי. הוא הוכיח לי את מציאותה של המחלה בגופו, הראה לי את דברי הרופאים, סיפר על הייסורים שמתגברים מיום ליום, ועל גופו שכבר אינו מתפקד. הסברתי לו, שכל מה שאני אומר זה רק לטובתו. אם הוא רוצה רפואה, הוא חייב להאמין לדברים שאמרתי. אך הוא בשלו, ממרר בבכי: "המצב שלי לא טוב".
חלפו ימים אחדים. דקות ספורות לפני כניסת השבת, התקשר אלי האברך ואמר לי: "הרב מנדל, אתה צודק! זה עתה ביקרתי אצל רופא מומחה. הוא בדק אותי ביסודיות וחיווה את דעתו, שהמחלה שממנה אני סובל היא מחלה קלה מאוד. משהו קטן ממש. דרוש טיפול קטן ולאחריו בעזרת ה' אני יוצא מזה. ואגב, הרב מנדל, מעניין לספר שמיד כשאמר הרופא את דברו, הרגשתי בן אדם אחר. "כל הכאבים חלפו באותו רגע"…
יש פתגם מוכר, "חכם מה נשתנה". אומרים זאת בזלזול. ואמנם לא מובן, מדוע דווקא הבן החכם – שהוא הבן המוצלח ביותר מכל הבנים בבית – הופכים אותו ללעג וקלס. התשובה לכך פשוטה: הטוב ביותר הוא להיות הולך תמים, "תם", שאינו יודע. כמה שלא יודעים, כך טוב יותר. במקום לברר פרטים על המחלה, עדיף להשקיע בבטחון ובאמונה. לפעמים כל המחלה מתחילה רק בזה שהלכו לרופא…
לא מזמן התקשר אלי יהודי, וסיפר שהוא חש שיש לו תסמיני קורונה. הוא רוצה ללכת לבית החולים. אמרתי לו: אל תלך, קח לך זמן ותלמד ענייני בטחון. לאחר שעות ספורות הוא התקשר אלי סיפר שהוטב לו. עצתי הועילה לו. אלוקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים, גיוואלדיג!
(גיליון השגחה פרטית)