"וגם נתתי ממנה לך בן" (יז טו)
סיפר רבי שמחה הכהן קוק: במחיצת מרן הגרי"ש אלישיב נראו מופתים, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". מקרה אחד מיני רבים שמעתי מבעל המעשה עצמו, שלא זכה להיפקד בזרע של קיימא במשך שתים עשרה שנים תמימות.
במהלך השנים יעצו לו בני משפחתו לדרוש ברופאים ולפנות למומחים שונים, אך הוא דחה אותם בזו הלשון: "אני הולך לרבנים ומתברך מפיהם וזו ההשתדלות שלי!" ככל שחלפו השנים, גברו הפצרותיהם ותחנוניהם, אך הלה עמד איתן בדעתו ובכל עת שפנו אליו בעניין, שב על פסוקו הקבוע: "אני הולך לרבנים לקבל ברכות ודי לי בכך!"
באחד הימים, אחד מבני משפחתו של חשוך הבנים ערך ברית לבנו וכיבד את מרן הגרי"ש אלישיב לשמש בסנדקאות. קודם הברית פנה בעל המעשה אל קרובו וביקש וקיבל את הזכות להסיע את רבינו ברכבו אל הברית ובחזרה ממנה.
בדרך חזור, בטרם הגיע הרכב לבית מרן, פרץ האיש בבכי קורע לב כשהוא שופך בפני רבינו את ליבו ומספר, כי הוא נשוי במשך שתים עשרה שנה ועדיין לא זכה לצאצאים. כמנהגו מימים ימימה ביקש האיש והתחנן לזכות לברכת הרב. כאשר מרן שאל אותו בעדינות האם נועץ ברופאים, חזר הלה על פסוקו התמידי ואמר: "אני מבקש ברכות מרבנים ודי לי בכך!"
רבינו לא קיבל את דבריו ואמר בהסתייגות: "עליך להיוועץ עם הרופאים וה' יעזור!"
תוך כדי הדברים הגיע הרכב למחוז חפצם. מרן ירד ופנה ללכת אל ביתו, בעוד האיש מביט מבעד למסך דמעותיו בדמותו המתרחקת לאיטה. חשוך הבנים מחה את דמעותיו והניע את רכבו, כאשר לפתע חזו עיניו, במרן הסב על עקביו ופונה חזרה לכיוון הרכב. רבינו הרכין את ראשו אל חלון המכונית והטעים את מילותיו: "בשנה הבאה יהיה לך בעזר ה' בן זכר!"
האיש המעודד מהברכה הניע את רכבו, כשהוא סמוך ובטוח שעתה, לאחר שזכה להבטחה מפורשת, יזכה לצאצאים. ואכן באותה שנה זכה להיפקד בבן זכר, ובשנים שלאחר מכן נולדו לו בחסד ה' יתברך בנים ובנות. וזאת מפני שברכותיו של מרן התקבלו בשמים, בגדר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", וכן ראינו
להשיב אמת לשולחיך
מעשה ביהודי תלמיד חכם מופלג, בעל שיג ושיח בכל התורה כולה, שכיהן כרב בארצות הברית. אותו רב עשה 'שימוש' אצל רבינו ונהג להעלות בפניו מעת לעת שאלות שונות שהתעוררו בקהילתו.
באחת הפעמים בהן הזדמן הרב לארץ ישראל הוא פרש בפני רבינו פרשה סבוכה: אחד משומעי לקחו, שלא זכה לזרע של קיימא, אימץ ילדה, בת לאם יהודייה, וגידל אותה במסירות כבת של ממש. כאשר הילדה גדלה והגיעה לפרקה, הוצע לה כשידוך בחור כהן. האב המאמץ פנה לרב הקהילה וטען, כי בטרם אימץ את בתו, הוצגו בפניו מסמכים המאשרים באופן וודאי כי גם אבי הילדה הינו יהודי ללא כל ספק, ומכיוון שכך היא מותרת לכהונה.
הרב פנה לעורך הדין, שטיפל בתיק האימוץ, והאחרון אישר בפניו כי אבי הנערה אכן יהודי, ולפיכך היא יכולה להתחתן עם כהן. הרב קיבל את דבריו של עורך הדין, אולם בטרם נתן היתר לדבר, גמר בדעתו לפנות למרן ולשואלו האם אכן יש להתיר את הנערה לכהונה על סמך העדות שקיבל.
רבינו שמע את פרטי הדברים והגיב: "אינני סומך במקרה זה על עורך הדין!"
"הרי מדובר בעורך דין המתמחה בענייני אימוץ?!" התפלא הרב למשמע הדברים, "ומה גם שטענתו נתמכת על ידי מסמכים!"
ברם רבינו לא קיבל את הדברים ועמד על דעתו: "בעבור נגיעת ממון ניתן גם לזייף מסמכים!"
הרב יצא את בית רבינו משתאה בלא להבין את פשר הדבר, אולם אף על פי כן נהג כפי שהצטווה, וכששב לקהילתו הודיע לאב המאמץ, כי על פי הוראתו של מרן הגרי"ש אין להתיר לבת המאומצת להינשא לכהן.
בסופו של דבר, רב אחר התיר את הדבר חרף פסקו של מרן. מתוקף תפקידו נאלץ רב הקהילה להשתתף בחתונה, ובלב כבד פנה לאולם בו נערך האירוע. בטרם טקס החופה פנה הרב למסדר הקידושין ואמר לו בזו הלשון: "היות ומרן הגרי"ש, שאני סר למרותו, לא התיר לזוג הזה להינשא, אנא עשה עימי חסד ואל תכבד אותי בשום ברכה!"
לאחר תקופה נודע לכל, כי רישיונו של עורך הדין שטיפל בתיק האימוץ נשלל לצמיתות. התברר כי אותו אדם, שהיה נחשב כמומחה לענייני אימוץ, נהג לשנות מן האמת ולבצע תחבולות שונות ומשונות עבור בצע כסף. הדברים לא איחרו להגיע לאזני רב הקהילה, שעמד משתומם מעוצם פקחותו של רבינו, שמבלי להכיר את האישים הנוגעים בדבר קלט בחושיו החדים, כי הפרטים שהוצגו בפניו אינם עולים בקנה אחד עם האמת.
תן לי הנפש
הגמרא במסכת נדרים לב ע"א מקשה: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר, מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?"
"רבי יוחנן אמר, שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך". וביאר רש"י על אתר: "שנאמר תן לי הנפש ואברהם אבינו נתנם לו, ואילו עיכבן לעצמו היה מכניסן תחת כנפי שכינה".
ותמה רבינו, שהלא כל מטרתו של אברהם אבינו בחייו היתה להכניס נפשות תחת כנפי השכינה, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה פ"א ה"ג: "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוק אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם".
ואם כן, עולה וגם ניצבת השאלה, כיצד זה ויתר אברהם אבינו על נפשות השבויים שברשותו והשיב אותן למלך סדום מבלי לנסות להחזירן בתשובה?!
ותירץ רבינו, שבתחילה סבר אברהם אבינו כי התלמידים הרי הם כבנים, כמאמר הגמרא במסכת סנהדרין י"ט ע"א: "כל המלמד בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", אך בשעה שלוט בן אחיו נפרד ממנו וביכר את סדום על שלל תאוותיה וקלקוליה, נפל אברהם אבינו לבחינה של ייאוש, שהרי מי מתלמידיו קרוב אליו יותר מלוט בן אחיו, שהיה קלסתר פניו דומה לו. ואם למרות כל זאת בחר לוט בסדום הרעה והחטאה ופרש מאברהם, הרי שלכאורה נראה בחוש, כי התלמיד אינו קשור כבן לרבו, ואם כן אין פרי לעמלו ועל מה ולמה טרחתו.
ועל כן, בשעה שאנשי סדום הרעים והחטאים נפלו לידיו, שנה אברהם אבינו קל וחומר: ומה לוט שבית אברהם הוא מכורתו ביכר את סדום על פניו, שבויים אלו שסדום היא כור מחצבתם אינו דין שיבכרו את סדום על פניו!
אולם למרות כל זאת, התעוררה בשל כך על אברהם אבינו תביעה עצומה, שהביאה לגזרה הקשה והנוראה של גלות מצרים, בה השתעבדו בניו במשך מאתיים ועשר שנה והתדרדרו למ"ט שערי טומאה.
נמצאנו למדים, שאף אם התלמיד מנחיל לרבו אכזבות ומשביעו מרורות, אין רשות למחנך לוותר על כל נפש, ואפילו על נפש ירודה שמקורה בסדום הרעה וחטאה.
(מתוך הספר עמודו של עולם)