הבן שלי חזר הביתה מטיול עם חבריו מהחיידר, והוא בלי המשקפיים. איפה המשקפיים שלך? שאלתי. "ברוך השם שהמשקפיים נעלמו ולא אני", ענה לי בני, והראה לי את כפות ידיו. הן היו פצועות ומלאות חתכים.
מה קרה לך? נבהלתי. ואז הוא סיפר סיפור מצמרר.
כל הילדים הלכו במסלול מסוים, והוא ועוד כמה חברים התרחקו קצת והתקדמו. לפתע הילד שלי הרגיש שהאדמה עליה הוא צועד אינה יציבה, ושהוא מתחיל להתגלש. מתחתיו פעורה תהום עמוקה, ונשקפת לו סכנה איומה.
הוא חיפש במה להיאחז, עד שהוא מצא שיח של קוצים. בלית ברירה הוא נאחז בקוצים בכל כוחו וניסה לעלות בחזרה למעלה. ככה עברו עליו כמה דקות נוראות של מלחמה על החיים. בחסדי שמים הגיעו שני חברים מאחוריו ודחפו אותו קדימה, עד שהוא הצליח לעלות ולחזור לקבוצה שהייתה עם המלמד.
הייתי בהלם. ניצלת ממוות! תגיד לי, באיזו שעה היה כל הסיפור המחריד הזה?
הוא אמר לי את השעה, ואני נדהמתי. בדיוק ברגעים האלו בירכתי ברכת המזון! כמה ימים קודם לכן שמעתי חיזוק נפלא, כמה חשוב ליטול ידיים לארוחה ולא להסתפק במאכלים שברכתם אינה 'המוציא', מכיוון שכך זוכים במצווה הגדולה של ברכת המזון המשפיעה הרבה ברכה ומביאה שפע לבית. בברכת המזון נמצאות כל האותיות פרט לאות ף', ולכן המברך זוכה שלא ישלטו בו אף וקצף.
באותו יום כאשר ניגשתי לברך ברכת המזון, חשבתי לעצמי שיש לי זכות גדולה, וזו עת רצון להודות להשם ולבקש את כל הבקשות שיש בברכת המזון. ובדיוק ברגעים האלו הסיר הקב"ה מעמנו אף וקצף, והציל את בני מאסון.
(גיליון השגחה פרטית)