"ויהי עשו איש יודע ציד… ויעקב איש תם" (כה כז)
"נסעתי באוטובוס", סיפר הגאון רבי מנחם צבי ברלין, "ולפני ישב אדם שקרא עיתון. והנה נתקלו עיני לפתע בכותרת מרעישה, המספרת על נס גדול שארע לבחור אחד, ששכב שנתיים שלמות כ'צמח', ולפתע פתאום, ללא הסבר רפואי כלשהו קם, נתרפא, והיה כאחד האדם!
"בעיתון היה כתוב פרט נוסף, מרעיש עולמות ומזעזע: הדבר הראשון שהנער הזה ביקש כשפתח את עיניו לאחר שנתיים, היה: 'אבא, אני רוצה לראות משחק כדורגל!'…".
הרב משה ברים זצ"ל, אחיו של הגר"ח ברים, שכב גם הוא במשך חדשים ארוכים במחלה קשה, ולא תיפקד כמעט לחלוטין. לפני שחלה, שוחח עם תלמיד-חכם אחד על סוגיא קשה, ועל ישוב קושיית התוספות בסוגיא ההיא.
גם לרב ברים היה נס רפואי. אבל, המילים הראשונות שהוציא מפיו לאחר שפקח את עיניו, היו: "אולי כך אפשר ליישב את התוספות", ואמר פלפול שלם על הנושא…
זה, אף כשישן – חלם על הכדורגל, ולהבדיל, הר"מ ברים, גם בתרדמתו הארוכה – חשב כיצד לישב את התוספות. המבדיל בין קודש לחול ובין אור לחושך!
**
האדמו"ר רבי שלומק'ה מזוויעהל זצ"ל עשה פעם את דרכו מירושלים למירון, וחצה את העיר שכם. ישוב זה שהיה מועד לפורענות עוד מימי קדם, לא האיר את פניו גם לאיש אלוקים קדוש זה, ובעברו בין הסמטאות ניסו ערבים להתנכל לשיירה בה נסע.
האדמו"ר ציווה על נהגו להמשיך ולנסוע. ולא להתחשב בפורעים הערבים, שתאוות הרצח נשקפה כבר מפניהם. "אל תדאג! אם הם יתקרבו אלינו, אלחם נגדם ואנצחם!".
ואכן, כאשר התקרבו הערבים אל המכונית, יצא האדמו"ר ונופף בידו כמאיים עליהם, וצעק לנגדם שכל ערבי שלא יסתלק מכאן בזה הרגע, ינזק!
וראה זה פלא: כל הרוצחים הללו ברחו כל עוד רוחם בם, ונעלמו מן המקום כהרף עין!
המקורבים שהיו עדים למעשה המופלא, שאלו לאחר מכן את האדמו"ר כיצד לא ירא לנפשו מאימת המרצחים, ובכלל – כיצד הצליח יהודי קשיש כמוהו להניס את הערבים הידועים בעזותם?
השיב הרבי אומר: "מטבע הבריאה אין לגוי שליטה על יהודי, אלא שהקב"ה טבע את ההנהגה הזו בעולמו כל עוד היהודי נשאר יהודי. ברם, כאשר נכנס בו קצת מן ה'גוי' אין לו עדיפות על פני הגוי האמיתי…
"כשהערבים החלו להתגרות בנו", הסביר הרבי, "הוצאתי מלבי את כל ההרגשות ה'עמלקיות' שאולי נותרו בי, וממילא לא היתה להם כל שליטה עלי".
***
בקיץ תשס"ד נהרג אחד ה'נחשים' הגדולים של ראשי הטרור בעזה, וסיפרו עליו שבמקצועו היה רופא ילדים מומחה. אני התפלאתי מאוד, האם אין בכך סתירה עצומה, שאדם כזה עומד בראש ארגון טרור שכל מטרתו להרוג יהודים, רח"ל, ולהביא להרס העם היהודי, בה בעת שהוא משמש כרופא ילדים, מקצוע שמעצם טבעו זקוק העוסק בו לרחמנות ולרכות הלב?
עוד זאת, שנה לפני כן התרחש פיגוע קשה במסעדה בחיפה, וזכורני שהתפרסם אז שהמחבלת המתאבדת היתה במקצועה, לא פחות ולא יותר, עורכת דין… מקצוע הדורש מן האדם, לכאורה, אינטליגנציה רבה.
וגם כאן שאלתי את עצמי: כיצד יתכן שאדם בדרגה כזו של אינטליגנציה מבצע מעשים שכאלה?
ונזכרתי בדברים שנכתבו על ידי הגאון רבי שמעיה אליעזר דיכובסקי זצ"ל. היה זה לאחר הפוגרום הנורא שעשו הערבים בבני ישיבת חברון בשנת תרפ"ט, והגאון ההוא, בעל מחבר הספר 'בנאות דשא', שהתכונן באותה תקופה לעלות ארצה, נכנס אל ה'חפץ חיים', כדי לשמוע את חוות דעתו, אם כדאי לו כבר עתה לממש את תכניתו, או שמא בגלל הפוגרום וההחמרה במצב הבטחוני בארץ ישראל, כדאי לדחות את העליה.
וכך כתב הרב דיכובסקי: "בטרם הספקתי להביע בפניו את החששות שבלבי, ובמיוחד החשש הגדול מהמצב הבטחוני שבארץ ישראל, בגלל בני ישמעאל המתנכלים לכל יהודי אשר יושב שם, הוא הקדימני, ולא הייתי נצרך להעלות שאלה זו כלל.
"וכך אמר ה'חפץ חיים': 'הנה התורה הקדושה אומרת על ישמעאל: 'והוא יהיה פרא אדם'. הלא ידוע כי התורה שלנו היא נצחית, ואם היא אומרת על ישמעאל שיהיה פרא אדם, הרי משמעות הדברים שישמעאל יישאר פרא אדם לנצח. ואפילו יתאספו כל עמי התרבות בעולם, וירצו לחנך את ישמעאל ולעשותו לבן תרבות, לא יצליחו בשום אופן, ולא יעלה בידם כלל, כי לא בן תרבות הוא, כי התורה העידה עליו שיהיה פרא אדם. דהא כתיב 'והוא יהיה', פירוש, גם לעתיד ולנצח.
"'ואפילו אם ישכיל ישמעאל ללמוד, ויהיה למשל עורך דין, אז יהיה עורך דין פרא אדם; ואם ישכיל להיות רופא, אז יהיה רופא פרא אדם. כי הפראות שבו לא תסור ממנו לנצח!'".
עד כאן היו דבריו של ה'חפץ חיים', ומהם הבין השואל שאין כל טעם לדחות את תכניתו, שהרי ישמעאל היה תמיד אותו ישמעאל. ואגב, מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל אמר שמתוך שהתורה כתבה 'פרא אדם', ולא 'אדם פרא', אות הוא שהכח העיקרי של ישמעאל הוא ה'פרא' ולא ה'אדם'.
והנה לנו גם תשובה מדויקת על השאלה שהוצגה לעיל. כי באמת אין זו סתירה כלל! יכול היה הרופא ההוא לעמוד גם בראש ארגון טרור, ויכולה עורכת דין לבצע פיגוע התאבדות, כי למרות התואר המוצמד לשמם – הם היו ויישארו פראי אדם!
בסיום דבריו, נאנח ה'חפץ חיים' ואמר: "מי יודע מה הפרא-אדם הזה עלול עוד לעשות לעם ישראל באחרית הימים!"…
***
בסיפור הבא שסיפר הגר"י גלינסקי, מתקופת היותו יושב בכלא הרוסי בגלות סיביר, מתגלה ההבדל התהומי בין היהודי לגוי בצורת התייחסותו לזולת:
"יחד עמי", סיפר הגר"י זצ"ל, "ישבו גם שני אישים נכבדים, שהיו שרים בכירים בממשל הפולני, שר המשפטים ושר חינוך.
"יום אחד מגיעים אלי שני השרים ובפיהם בקשה מוזרה: 'אנחנו רוצים לעמוד אצלך לדין תורה… הגם שהנך בחור צעיר, אבל רואים עליך שיש לך מידות טובות ויכולת-שיפוט'. השרים כמעט כפו עלי לשפוט ביניהם, ולא היתה לי ברירה אלא להסכים.
"עד מהרה התברר ששר החינוך לשעבר בממשלת פולין, תובע מעמיתו שר המשפטים, מי שהיה ממונה על עשיית הצדק בכל מדינת פולין, שגנב לו את מכנסיו… שמעתם?!" – מספר הגאון רבי יעקב גלינסקי – "שר המשפטים גנב את מכנסיו של שר החינוך…
"בתוך זמן קצר התברר שאכן אלו הם פני הדברים, ושר המשפטים אכן ביצע את הגניבה. הוא נימק את מעשהו בכך שביקש לתת 'שוחד', לאיש שהכין את האוכל במטבח של בית הכלא, כדי שייתן לו כף מרק יותר גדולה… וכיון שלא היו לו 'נכסים עצמיים', גנב את מכנסיו של שר החינוך, והעניקם לאיש המטבח"…
הבחור הצעיר, בן ישיבת נובהרדוק שבביאליסטוק, נתמלא בגאון ובגאווה יהודית, והחל לצעוק על שר המשפטים: "כיצד העזת לעשות כדבר הזה?! הרי בתוקף תפקידך לשעבר היית צריך לייצג את הצדק!".
"אמרתי לשרים הללו", כך סיפר הגר"י, "שאם ברצונם לשמוע מה היא דרך ההנהגה הטובה שבין אדם לחברו, שישמעו את הסיפור שברצוני לספר להם:
"בימים האחרונים", כך מספר הרב גלינסקי לשני השרים, "אני מתעורר מידי בוקר ומוצא מתחת לכרית שלי דג מלוח עם ביסקוויט… בתחילה סברתי שמישהו חמד לו לצון, אבל לאחר שעובר עוד בוקר ועוד בוקר, ובכל פעם אני מוצא את ה'מציאה' הזו מתחת לכרית, הרגשתי שאני מוכרח לדעת מי הוא זה ואי זה הוא, המוותר על מצרך כה יקר, מנת האוכל שלו ליום שלם ומעביר אותה אלי!"…
רק מי שיודע את ערכו של מצרך זה, דג מלוח עם ביסקוויט, בסיביר, יוכל להבין את פליאתו של הגר"י גלינסקי, על הדבר המאוד לא מובן. מאחר וכל ניסיונותיו לעלות על זהות המניח האלמוני עלו בתוהו, החליט בלילה אחד לעשות מאמצים כבירים שלא להירדם, למרות העייפות הגדולה, עד שיתפוס את האלמוני הלז…
וכך היה.
בשעה שלוש אחר חצות, הוא מרגיש לפתע שמישהו מנסה להרים לו את הכרית, ולתחוב לו דבר-מה (שאת תוכנו כבר ידע…). הוא מזנק ממיטתו, ורואה לפניו זקן יהודי כבן שמונים וחמש, עם דג מלוח וביסקוויט בידו.
"מה זה? מדוע הנך מעביר אלי את מנת-האוכל שלך?" – הוא שואל את הקשיש.
והזקן שהופתע הפעם מהעובדה שהגר"י היה ער, לא איבד את עשתונותיו, והשיב: "אני הייתי אדם עשיר מאד, ולא חסר לי דבר. אבל כיום אני יודע שהכסף אינו שווה מאומה. החיים כאן לימדו אותי שלא על הכסף לבדו יחיה האדם"… ולאחר שהאריך לדבר על פחיתותו של הממון, המשיך ואמר:
"הסיבה שאני מביא לך מידי לילה את המנה שלי, היא פשוטה; לי האוכל הזה כבר לא יעלה ולא יוריד מאומה. אני מסתפק בפת קיבר המחולקת לנו מידי בוקר, אבל אתה עדין צעיר, ועתידך לפניך, אם תאכל את הדג עם הביסקוויט – תוכל לחזק בכך את עצמותיך, ולכן אני מעביר לך את המנה שלי מידי לילה"…
והגר"י גלינסקי פנה אל שני שרי הממשלה לשעבר, ואמר להם: "כך צריכים להתנהג! להקריב מן האחד לשני, ולא ההפך!"…
לסיפור זה יש המשך: "לכשסיפרתי את כל ההתרחשות הזו למרן הגרי"ש כהנמן זצ"ל, הגאב"ד דפוניבז', פרץ הגאון בבכי, ואמר לי שהיהודי הזה התגורר בעיירה פוניבז'. 'הסיפור כולו כפי שסיפרת אותו' – כך אמר הגאב"ד זצ"ל – 'גרם לי אישית לחיזוק רב!'" – – –
(מתוך הגדה של פסח 'חשוקי חמד')