ישנה אמרה ידועה בשם הגר"א, שהמצוה הכי קשה שיש בתורה היא "ושמחת בחגך". נראה שזה אחד מהווארטים שאצל הרבה מאיתנו הכי מתיישבים על הלב…
אבל מדוע? מדוע איננו מסתובבים שמחים?
שמעתי יסוד חשוב בעניין זה מאת מורינו הגר"מ ולדמן שליט"א, המסביר מהי שמחה, ומהי הטעות שמרחיקה מאיתנו את השמחה.
יש לנו מוסכמות מוקדמות בחיים על עבודת השם. יש לנו תכניות, הספקים. הגעה למניין בשעה מסויימת, לימוד בסדרים עם החברותות. יש לנו גם הרבה שאיפות להיות במקום הרבה יותר גבוה מהיכן שאנו נמצאים. אנחנו מחליטים על מטרה מסויימת שזו היא עבודת השם, ומה שלא מצליחים להגיע למטרה זו, זה סוג של פספוס בעבודת השם.
יש סיפור-עם ידוע שימחיש יותר מהכל את הנ"ל. מעשה בב' אברכים שנפגשו בי' ניסן בבית מדרש, וראובן אומר לשמעון: "אהה, סוף סוף אפשר קצת לנשום… סוף סוף אני פוגש את הקב"ה… סוף סוף לראות את הבית מדרש, להיות בו, אני מתחיל לנשום"… אמר לו שמעון: "האם הקב"ה נמצא רק בבית מדרש? וכשאתה מסתובב ברחוב ח"ו שם אין הקב"ה???"
הרי כל רגע ורגע אנו עושים את רצונו, בין אם זה בבית מדרש, ובין אם זה בתור לחלוקות בחינם שעולות כסף, או כשאנו משפשפים ללא הצלחה את השומן השרוף מהתבניות של התנור… בכל רגע ורגע בחיים יש עבודת השם, ומי שמתכחש לזה וחושב שעבודת השם זה רק בבית מדרש, או רק בתפילות, הרי הוא כעושה פסל ותמונה לעבודת השם; היינו, רק בתמונה זו יש את עשיית רצון השם ותו לא מידי.
אדרבא, ככל שנתרחק מדעות משובשות אלו, ונגלה שיש בכל פעולה ופעולה שלנו בחיים אפשרות לעשות את רצון השם, הרי נתמלא בשמחה עצומה!!! אני עומד בתור בערב סוכות כדי לקנות עוד קישוט לסוכה (והדבר נצרך), הרי אני מקיים את רצון השם ואני כעת קרוב קרוב אליו! אני שוטף את הבית, שמחה עצומה!!! אני שומר על הילדים, וזה מה שאני צריך לעשות עכשיו, אז אני אשמח מאוד גם אם אינני מצליח לפתוח ספר תוך כדי, או שבדווקא אני נמנע מלפתוח ספר כדי שלא להגיע לכעס… כמה נחת יש להקב"ה מזה!!!
ככל שנפנים שבכל רגע ורגע אנו נמצאים בעבודת השם, זה מתכון לרוגע ושמחה. ובפרט בחג הסוכות, אני ישן בסוכה, איזה יופי, אני בצילא דהימנותא, עושה את רצון השם, קרוב קרוב אליו. נכון שלא הספקתי לעשות את כל מה שרציתי, לא הספקתי ללמוד את כל ההספקים, אבל אירחתי את ההורים והשריתי אוירה טובה בבית ככל שיכולתי, אז אני יושב, שמח ומאושר, ושר בקול "ושמחת בחגך… והיית אך שמח…"
ככל שנשבור את אלוהי המסכה של התבנית שאנו מדמיינים שזה עבודת השם, ושכל עשיה אחרת זו הפרעה בעבודת השם; ככל שנתרחק מזה, ונשים לב שבכל רגע ורגע יש לנו שליחות מיוחדת מהקב"ה, עשיית רצונו, והתבטלות אליו – נתמלא שמחה, ולא פחות חשוב: רוגע.
ויהי רצון שנזכה לעשות את רצונו בשלימות בכל רגע ורגע, ונזכה להפנים שהאשה והילדים אינם ח"ו חפצא של נסיון של ביטול תורה אלא חפצא של עבודת השם עצומה, ובעז"ה נזכה לשמחה וקרבה להקב"ה.
(הרב יחיאל אלכסנדר, גיליון משנתה של תורה סוכות תשפ"ב)