יעקב א. לוסטיגמן
האסון החמור בהר מירון, גרם לי ללכת ולחפש בגמרא בפסחים את הסיפור על אותו אדם זקן שנתמעך ודחק למוות.
"תנו רבנן", כותבת שם הגמרא, בפסחים דף סד: "מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, חוץ מפסח אחד, שהיה בימי הלל, שנתמעך בו זקן אחד, והיו קוראין אותו פסח מעוכין".
קודם כל אנחנו צריכים לשים לב שהגמרא מתייחסת לזה ש'מעולם לא נתמעך אדם למוות' כאל נס של ממש, וזה אומר הרבה על הנושא של הידחקות של קהל רב במקומות שאינן מתאימים לגודל הקהל.
אז למה בעזרה כן עשו זאת? כי זאת מצוות עשה מדאורייתא לשחוט את הפסח בשלוש כתות, וכשכל ישראל נדחקים לקיים את המצווה בעת ובעונה אחת, יש בה כדי סכנה.
אבל אני רוצה להתמקד דווקא ברש"י המעניין על הגמרא הזאת. רש"י מסביר ש"פסח מעוכין", נקרא כך "על שם שנתמעך". כלומר קראו לפסח ההוא פסח מעוכין בגלל שאדם נתמעך בו למוות.
לכאורה היינו צריכים לשאול מה ראה רש"י הקדוש לפרש לנו את הדבר הברור מאליו. הרי אם רק אז נתמעך אדם, ולאותו פסח קראו פסח מעוכין, ברור לנו שזאת הסיבה שבגינה נקרא כך, ומדוע היה צריך רש"י להסביר את מה שברור מאליו?
שאלה נוספת שצריכים אנו לשאול, מה קרה? מדוע לא אירע נס באותה השנה? איך זה שבמשך מאות השנים שהיו קיימים שני בתי המקדש, מעולם לא נתמעך אדם בעזרה, למרות שבכל שנה ושנה היתה צפיפות גדולה מאוד, ובדיוק באותה השנה נתמעך אדם?
וכי תש חלילה וחס כוחו של הקב"ה מלשמור על בניו אהוביו מפני הדוחק והצפיפות, חלילה וחס? מדוע באותה שנה לא אירע הנס?
שתי השאלות הללו, אם יורשה לנסות ולתרץ, בעצם עונות האחת על חברתה, ויש בהן גם כדי ללמד אותנו מוסר השכל חשוב מאוד.
ניסים רבים נעשו במקדש. כשהמשנה אומרת לנו שמעולם לא נראה זבוב בבית המטבחיים הכוונה היא שמעולם, כלומר אף פעם! אפילו לא פעם אחת. כשהמשנה אומרת לנו שהיו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, הכוונה שבכל פעם שהשתחוו נתרווח המקום בדרך נס. כל פעם! ללא יוצא מן הכלל!
אז למה באמת באותו הפסח נתמעך אדם בעזרה?
ייתכן להסביר זאת, שהעם הורגל בכך שיש נס במקדש שלא נרמס אדם, ולכן הרשו לעצמם לסמוך על הנס החוזר על עצמו שנה אחר שנה במשך מאות שנים, והיו דוחקים זה את זה, כשהם סומכים על כך שהשמירה העליונה המיוחדת שיש בבית המקדש תמנע את האסון העלול להתחולל.
אבל הרי לימדונו חז"ל שאין סומכין על הנס, ואפילו יעקב אבינו אחר שהובטח לו מפי השכינה הקדושה, התיירא מאוד ואמר שמא יגרום החטא שלא תתקיים ההבטחה שהבטיח לו הקב"ה בכבודו ובעצמו.
ולכן, בגלל שהחלו לסמוך על הנס והיו דוחקים זה את זה בלי להיזהר זה על זה, אירע מה שאירע ונתמעך אותו זקן, כדי שיהיו זהירים מכאן ולהבא שלא לדחוק האחד את השני, אפילו לא בעזרה, במקום שבו נעשה הנס הגדול הזה בכל שנה ושנה. ועל אחת כמה וכמה במקומות אחרים שיש בכך משום סכנה ואין חזקה של ניסים הנעשים שם, בוודאי שצריך להיזהר.
וזאת הסיבה שבגללה רש"י מחדד את הנקודה: על שם שנתמעך! זה לא בגלל שהנס נגמר פתאום, זה לא בגלל שהוא היה זקן מאוד ולא עמד בדוחק, זה לא בגלל שדברים רעים קורים מדי פעם ואי אפשר למנוע אותם. לא!
זה בגלל שנתמעך! מעכו אותו, אנשים היו חסרי זהירות ומעכו אותו! ולכן קראו לפסח הזה 'פסח מעוכין', כדי שנזכור לדורות שצריך להיזהר שלא למעוך אנשים, אפילו לא בעזרה במקום שבו יש חזקה של נס שנעשה במשך מאות שנים.
את מוסר ההשכל אין צורך להעלות על גבי הכתב, דומני שכל אחד כבר מסיק לעצמו את המסקנה מאותו אסון נורא. ברי ברור לנו שעם כל הסיבות והכשלים והטעויות שנעשו ושגרמו לאסון הזה, בסופו של דבר אם האנשים לא היו נדחקים, אם הציבור היה יותר רגוע, פחות לחוץ לפלס לעצמו דרך בין ההמון כדי לצאת ולהגיע לרחבה אחרת, סביר להניח שהאסון הזה היה נמנע.
הלוואי ונלמד מהמקרה הזה את הלקח שצריך להילמד, כדי שמקרים כאלו לא יחזרו ויישנו חלילה וחס, ואפילו כשההידחקות היא בגלל התלהבות של מצווה וקדושה.
הרי חז"ל אומרים לנו שבבית המקדש אכילת לחם הפנים היתה מצוות עשה מדאורייתא, ובכל זאת "הצנועים מושכים ידיהם", הכהנים העדינים, יראי ה', בעלי המידות, הם לא אכלו מלחם הפנים. הם ויתרו על מצוות עשה מדאורייתא, כדי שלא לדחוק ולדחוף יהודי אחר.
הלוואי ונזכה ללמוד מהם, ולהידבק בדרכיהם.