"וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט" (בראשית י"ג, ז').
ופרש"י: "ויהי ריב, לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים, ורועי אברם מוכיחים אותם על הגזל. והם אומרים, נתנה הארץ לאברם ולו אין יורש, ולוט יורשו, ואין זה גזל. והכתוב אומר והכנעני והפריזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברם עדיין".
הנה את ענין הזהירות מגזל מצינו אצל אברהם אבינו כמה וכמה פעמים, שאפילו את בהמותיו היה שומר מכל משמר שלא ירעו שבדות אחרים.
ובפרשת חיי שרה (כ"ד, ל"ב) כתוב על אליעזר עבד אברהם שכאשר הגיע אל בית לבן ובתואל, "ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן… ומספוא לגמלים ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים…".
ופרש"י, "ויפתח, התיר זמם שלהם, שהיה סותם את פיהם שלא ירעו בדרך בשדות אחרים". מבואר בזה שאברהם אבינו מרוב זהירותו שלא להכשל בגזל, היה חושב תחבולות מה לעשות כדי שהבהמות שלו לא ירעו בדרך, יתכן מאד שבלא שימת לב הבהמה תתקרב לשדות אחרים ותאכל משם. ומשום כן חידש אברהם אבינו כלי מחודש "זמם" שיסתום את פי הבהמה שלא תוכל לאכול משדות אחרים, ורק כשהגיע לביתו התיר את הזמם שלהם ונתן להם תבן ומספוא למאכלם.
והנה בגמרא בבא קמא(דף ל' א') מובא: "אמר רב יהודה, האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מיליי דנזיקין וכו'". מבואר בזה שמכח הזהירות במילי דנזיקין דהיינו בגזל ובממון חברו, זוכים להגיע לדרגה של חסיד. רואים מזה שכל ענין הזהירות מגזל אינו רק כדי להכשל באיסור גזל, אלא זה מעלה שמתעלים בה מעלה מעלה עד שמגיעים לדרגת חסיד. וממילא מובנת מאוד זהירותו של אברהם אבינו שלא להכשל בגזל, שהוא יסוד שהכל תלוי בו, וממנו אפשר לעלות ולהתעלות מעלה מעלה.
להתפלל שלא יגיע לזה
מסופר על מרן החפץ חיים זצ"ל ששכר את אחד מהבחורים שבישיבה כדי שיעתיק לו את כתביו על מנת להדפיסם בדפוס. המנהג היה שכאשר הביאו לדפוס כתבים להדפיס, היו קודם לכן שוכרים אדם שיש לו כתב יפה שיעתיק את הכתבים ויסדרם שיהיו מוכנים לדפוס. והחפץ חיים סיכם עם הבחור שהעתיק לו את הכתבים, שישלם לו לפי מספר השורות שהעתיק.
פעם אחת הבחין החפץ חיים שישנם דפים שבהם יש 22 שורות, במקום 20 שורות, ובכל פעם שקיבל את הדפים מהבחור הוא חישב את התשלום רק לפי 20 שורות, וא"כ נמצא שהיו פעמים ששילם לו פחות ממה שמגיע לו. החפץ חיים נבהל כולו על זה שבלא שימת לב נכשל באיסור גזל, ובמהירות רץ לישיבה אל הבחור כדי לחשב עימו כמה מגיע לו, ולא נח ולא שקט עד שסידר את התשלום בשלמות.
לאחר ששילם שמח על זה שתקן את המעוות, אמר לו הבחור שבוודאי שמחתו עתה היא על כך שזכה לקיים את מצוות 'והשיב', שהיא מצווה שאינה מצויה אצלו.
ענ לו החפץ חיים: "על כאלו מצוות חובה על כל אחד להתפלל שלא יגיע לזה כל ימיו".
רגלי חסידיו ישמור
והנה כאשר אדם מצידו משתדל בכל כוחו שלא להכשל בגזל, ושלא להישאר חייב לאחרים, הרי הוא זוכה לסייעתא דשמיא ושומרים אותו משמים שלא יכשל. וכמו שכתוב בפסוק בשמואל (א', ב') "רגלי חסידיו ישמור", שהקב"ה שומר את חסידיו שלא יבואו לידי טעות ולידי מכשול, וממילא הוא הדין לענין זהירות מממון חברו. כאשר אדם נזהר בזה בכל כוחו, שומרים עליו משמים שלא יכשל ולא ישאר חייב לאחרים.
מרן החזון איש זצ"ל בבחרותו כשהיה עדיין בחו"ל, לווה פעם אחת מאדם מסויים מעירו סכום כסף קטן שהיה חסר לו כדי לנסוע ברכבת. לאחר זמן קצר פרצה מלחמת העולם הראשונה ועקבותיו של המלווה נעלמו. החזון איש ניסה כמה וכמה פעמים לברר היכן הוא היהודי הזה, ולא מצאו. ומפעם לפעם הזכיר בצער את ההלוואה הזו שעדיין לא השיבה. והנה ביום לאחר פטירתו של החזון איש, הלך בדרך גיסו הג"ר שמואל גריינמן זצ"ל, ופגש יהודי זקן ששאלו מיהו הרב קרליץ שנפטר, האם בבחרותו הוא היה גר בעיר פלונית בחו"ל? וכאשר השיב לו בחיוב, אמר הזקן שבבחרותו לפני המלחמה הוא לווה ממנו סכום כסף שהיה חסר לו לנסוע ברכבת, ולאחר מכן פרצה המלחמה ולא השיב לו את ההלוואה.
הרב גריינמן התפעל מאד שמצא עתה את המלווה, ואמר לו בהתפעלות: "החזון איש כמה וכמה פעמים הזכיר בצער, שלווה מאדם שאינו יודע עתה היכן הוא כדי להשיב לו". ומיד פרע לו את החוב ההוא…
רואים מכך שמי שזהיר בענייני ממונות, זוכה שמסייעים בידו משמים שלא ישאר לאחר פטירתו חייב ממון לאחרים.
חתימת ערבות
פעם אחת הגיע אל החזון איש קרוב משפחה, וביקש ממנו לחתום לו ערבות על הלוואה שבדעתו ללוות, והחזון איש חתם לו. לאחר שנה שוב בא אל החזון איש כדי שיחתום לו ערבות להלוואה אחרת, והפעם החזון איש סירב לחתום. הוא התפלא מה השתנה עתה מלפני שנה, מדוע עכשיו החזון איש מסרב לחתום לו ערבות, הרי בפעם הקודמת כן חתם לו? שאל את החזו"א מה קרה, האם נאמנותו ירדה בעיניו, שמשום כן מסרב עתה לחתום לו ערבות?
אמר לו החזון איש: "לפני שנה היה לי כסף בסכום ההלואה, וידעתי שאם לא תשלם יהיה לי ממה לשלם את הערבות, אבל עכשיו אין לי את הסכום הזה, ואין לי אפשרות לפרוע את הערבות הזו, ממילא אינני יכול להיות על כך ערב".
אצל החזון איש להיות ערב על הלוואה לא היה רק בגדר עשיית חסד לחברו, אלא היה זה בגדר שיעבוד, להיות 'ערב' הכוונה להיות משועבד לפרוע את ההלוואה, וממילא אם אין לו אפשרות לפרוע את הערבות אז לא חותמים עליה!
("שלמים מציון" לך לך תשע"ז)