הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ליל מוצאי חג הסוכות התשפ"א. זה עתה סיימנו את ההבדלה, ואנחנו יושבים יחד, בעזרת ה', נוטלים איזו גיטרה ישנה שמישהו קנה פעם בבית, ומתחילים לשיר. "קלי אתה ואודך", נשיר ביחד, והשכנים מהסוכה הסמוכה יענו בקול "…אלוקי-ארוממך".
הטלפונים הסלולריים על 'מצב רמקול'. אנחנו מחוברים ב'שיחת ועידה' לאבא ואמא בבני ברק, לסבא וסבתא בירושלים, לשווער ולשויגער מחיפה, לאחים מבני ברק ומאלעד, לאח מאחיסמך, לגיסים ולאחיות מבית שמש ולגיסים מנתיבות ורכסים. וכולם שרים יחד. קול האורגן שהגיס באלעד מנגן בו מתלווה לקול הגיטרה העולה מאחיסמך, וקולות האחיינים הצלולים מבית שמש נישאים עם קול הפעמונים של האחיין מנתיבות. "ושמחת בחגך", שר אבריימי בקול הזמיר שלו, "והיית אך שמח" – משיב לו חיים, המסוגר בבידוד בישיבת 'לנדא' הירושלמית…
כך נשב בסוכה, בצילא דמהימנותא, ונשורר שירה לק-ל חי. עד שיעלו קולותינו ויתערבבו בקולות של יושבי הסוכות של השכנים בבנינים הסמוכים. ומשם יעברו המנגינות לרחוב שממול, הסגורים ב'סגר הקורונה', וכך תעלה המנגינה השמיימה, בשמחה אמיתית של חג הסוכות, זמן שמחתנו…
**
מפורסם בשם אדונינו הגר"א ז"ל מוילנא, שהמצווה הקשה ביותר מכל המצוות היא מצוות "ושמחת בחגך". יהודי מחוייב, בלי שום תירוצים וללא הפוגה, לשמוח במשך כל שמונת ימי החג. נשים לב ש"מצטער פטור מהסוכה", אך לא מצינו שמצטער פטור מחיוב 'ושמחת בחגך'….
ישנם רבים, שדווקא בחג הסוכות השנה יהיה להם קל יותר לשמוח. הם יושבים בסוכה בניחותא, לומדים, אוכלים, מחדשים, שרים ומאושרים, בחיק המשפחה. וישנם כאלו שלא תמיד יהיה להם חשק לשמוח. בפרט כשכולם סגורים בבתים, לא נוסעים לבקר את ההורים והסבים והסבתות, לא עולים לכותל המערבי, לא נוסעים ולא מבקרים, לא רוקדים בלילות 'שמחות בית השואבה'.
אך מצווה היא לשמוח, לשמוח ולשמוח. ואם נתבונן קצת נגלה שיש לנו הרבה על מה לשמוח. לשמוח על כך שאנחנו יהודים, בניו של מלך העולם. לשמוח על שהקב"ה כיפר לנו על כל העוונות שעשינו במהלך השנה החולפת, על כך שאנו יושבים בסוכה, מוקפים במצווה אחת גדולה ויקרה. לשמוח שאנו חיים ובריאים, מוקפים בבני המשפחה שלנו וגם אלו שילדיהם רחוקים מהם, הרי בתוככי הלב אנו כה קרובים, רוצים כבר לבוא לאבא ולאמא, לסבא ולסבתא.
"שמחה, אינה דבר הבא מאליו, כי אז לא היה שייך להחשיב את השמחה כמדרגה גבוהה" – כותב ה'נתיבות שלום' מסלונים. "השמחה היא תפיסה מיוחדת, דרך ושיטה בחיים הבאה מתוך התבוננות מעמיקה, ובכל המצבים והתנאים, בלי שום הבדל האם יש לו לאדם ממה לשמוח כעת, כן או לא".
ה"אורחות צדיקים" מסביר, כי שמחת היהודי תלויה בכך שהוא יודע אל נכון שהקב"ה מנהיג את העולם בדרך טובה. והכל, אבל הכל הכל, נועד רק לטובתנו. גם אדם שסובל ומתייסר צריך לשמוח, לדברי ה"אורחות צדיקים", מפני שאין לו שמץ מושג כמה הייסורים יעזרו לו וכמה טובה תצמח לו מכך.
הספרים הקדושים מבארים יותר את הדברים ומסבירים שמקור השמחה הוא בכך שיהודי שמח בהנהגת הבורא עימו ועם יתר הסובבים אותו. השמחה אמורה לבוא מתוך עומק הרגשתו שהקב"ה הוא אב רחמן, נאמן ומסור תמיד, שהנהגתו תמיד טובה היא, בין אם אנו מבינים אותה ובין אם לא. לדבריהם, מתוך בהירות הבנה ומחשבה זו חש היהודי את מאמר הכתוב "עמו אנכי בצרה".
"ובכל אשר מתרחש עימו, אפילו כשנופל ממדרגתו וחש שמוחו ולבו מטושטשים, מרגיש הוא קרבת אלוקים, שהקב"ה נמצא כעת עמו, בתוככי תוך מצוקותיו וצער נפשו, ואינו מרגיש בדידות במצבו. ועל ידי שמרגיש שהקב"ה יתברך נמצא איתו, והוא הרי לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, ממילא שרוי הוא בשמחה תמידית".
מרן הגרא"א דסלר זצ"ל מסביר ששמחה באה מתוך מילוי חסרון כל שהוא. כשאדם הצליח להשלים דבר-מה, שמח הוא. שמחה בשלימות מצוה, בהבנת דף גמרא, בשבירת היצר הרע וכדומה. ומסיים ה'מכתב מאליהו': "והלומד מוסר, שמח. כי לומד הוא את הכרת עצמו-מציאותו"…
הגר"ש וולבה זצוק"ל כתב מכתב הסכמה לספר "בשמחה ובטוב לבב" של הרב מרגולין, וכך כותב המשגיח הנערץ זצ"ל: "זוהי האמת. החיים בתורה ובמצוות הם חיים של שמחה, ורק מרוב הצרות הפוקדות את הכלל ישראל בתקופה הנוכחית, אין השמחה ניכרת כל כך בחיינו. אולם חז"ל אמרו בבירור: 'כתוב אחד אומר עבדו את ה' בשמחה, וכתוב אחד אומר: עבדו את ה' ביראה. אמר רבי איבו: בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח ואלוקים עליון אתה עובד'. הרי שגם בתפילה, שכולה יראה, צריך להיות הלב שמח!".
הגר"ש וולבה זצ"ל ממשיך ומצטט מדברי רבנו יונה, הכותב ש"אף על פי שאצל בשר ודם היראה והשמחה הם דבר והיפוכו, שבשעה שאדם מפחד מזולתו הוא עומד ודואג, אך אצל הקב"ה אינו כן. אדרבה, כשאדם מתבונן בגדולתו וירא מפניו, ישמח ויגל באותה יראה".
כשאנו סגורים ומסוגרים לבדנו, זה הזמן להשקיע בשמחתם של בני המשפחה שלנו, ללמוד עם הבנים, לשחק עם הזאטוטים, לרקוד עם כולם, וכן, אנו יכולים לחגוג השנה את 'זכר לשמחת בית השואבה' בסוכתנו הפרטית. המשנה ברורה (סי' תרס"א) מצטט את דברי היסוד ושורש העבודה וכותב ש"חסידים ואנשי מעשה עושים לזכר שמחת בית השואבה להיות נעורים בלילות של חוה"מ סוכות ולהרבות בזמירות ושבחים ומרבים נרות בסוכה בלילות אלו. גם בהרבה בתי מדרשות נהגו להרבות בנרות בתפילת ערבית דחוה"מ בחג הזה".
הוסיף על כך ה"יסוד ושורש העבודה" וכתב, שכל מי שעושה כן לזכר שמחת בית השואבה שבמקדש, אשרי חלקו, ואף אם עושה כן ביחידות. ומסיים: "ויהי חלקי עמו".
**
יהודי צדיק נהג להאריך הרבה בתפילת "שמונה עשרה". באחד הימים הוא טס לארה"ב, והמטוס חנה חניית בינים באמצע הדרך. כל הנוסעים ירדו מהמטוס לזמן קצר ומוגבל מראש. היהודי הצדיק שיער שמשך הזמן הזה שניתן לנוסעים, יספיק לו כדי להתפלל תפילת מנחה, במתינות ובכוונת הלב, והוא נעמד להתפלל. הוא האריך בתפילה, התפלל בדבקות ובערגה, והמטוס "ברח" לו… כל המזוודות שלו נותרו במטוס והוא עומד במקומו ומתפלל, כעבד לפני רבו.
הגר"ש פינקוס זצ"ל שמע את המעשה, לא התעצל, נסע ליהודי הצדיק ושאל אותו: "איך היית מסוגל להתרכז בתפילתך? אתה יודע שהמטוס בורח לך עם כל החבילות, אולי גם עם הטלית והתפילין שלך, ואתה נשאר פה לבדך, ללא מכרים, וממשיך להתפלל כאילו לא אירע דבר? כיצד ראשך מסוגל להמשיך לעבוד במצב שכזה?"
הגר"ש פינקוס זצ"ל סיפר שאותו יהודי צדיק השיב לו בפשטות: "איך האב גיהאט אַ גוט צייַט דאָ"… 'היה לי פה טוב'!"…
הקורונה מכה מכות נמרצות. סגר בחוץ, דכאון, המצב לא נעים, החדשות מדכדכות. אבל כאן, בתוככי הסוכה, בצילא דמהימנותא, טוב לנו. "חֲבוּקָה וּדְבוּקָה בָּךְ". אנחנו עטופים בחיבוקו הגדול והאוהב, התומך והדואג, של השי"ת, "וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי".
—- אם כך, אנחנו שמחים.
(פורסם ב'יתד נאמן')