שנחאי, חג הסוכות תש"ב: חצרו של "בית אהרן" בו השתכנה ישיבת מיר הגולה היתה מרווחת דיה להקמתן של כמה סוכות גדולות — דירות עראי מהודרות כדת וכדין. ומה מרגש תאורו החי של רבי ישעיה לֶנִיֶנְטֶר (בר נתן) מבאי ביתו של האדמו"ר מאמשינוב, אשר כתב ביומנו בשנחאי בחדשים תשרי חשון תש"ב לפני עלייתו לארץ ישראל — וזה תיאורו:
"בישיבת מיר חגגו בחול המועד סוכות את 'שמחת בית השואבה' ברוב שמחה. באחד הימים נכח ב'שמחת בית השואבה' הקונסול הפולני בשנחאי. הצבור המשיך בריקודים ובשירים, ולהפתעתו המלאה של הקונסול, נשא אחד הבחורים, דובר פולנית, נאום לכבודו של הקונסול הפולני ולכבוד המדינה הפולנית. ביטוי מיוחד ל'זמן שמחתנו' היה בשמחת תורה; אז הראו כל הבחורים את שמחתם האמיתית בתורה הקדושה, עד שנשכח לגמרי שבפועל היו נמצאים כאן בשנחאי".
גם ארבעה מינים — כך התברר לראשי הישיבה כבר בימים הראשונים בשנחאי — היו עתידים להגיע לידיהם ללא כל קושי. היה זה בזכותו של חכם אברהם, ראש הקהילה הספרדית, האיש שהיה הרוח החיה בכל חיי היהדות בשנחאי.
עֵז ושתיל אתרוג
עשרות שנים קודם לכן, כשהגיעה משפחת אברהם מבומבי שבהודו להשתקע בשנחאי, הביאה איתה, בין יתר מטלטליה, שני דברים אופיינים ביותר: עז ושתיל אתרוג… ראש המשפחה, רבי משה חי אברהם, חכם הרואה את הנולד, צפה מראש את מה ששנחאי לא תוכל להציע לו. העז ספקה לילדיו הרכים חלב ישראל, מוצר שטרם היה קיים אז בקהילה המקומית. שתיל האתרוג נטע בגינת ביתו והיה לעץ מלבלב.
הגנן הסיני המנוסה, שהופקד על הגינה, טיפל בעץ בתשומת לב יתרה — על פי הוראת בעל הבית — וטיפח אותו בקפדנות. האתרוגים שהניב מדי שנה חולקו על ידי חכם אברהם לכל בני הקהילה. כך יכלו יהודי שנחאי — בחלק עולם שבו לא היו אתרוגים מצויים כלל — לקיים את המצוה. גם הדסים צמחו בגינת המשפחה, ואילו ערבות היו נפוצות ליד חופי הנחלים הסמוכים ונמכרו בשפע לכל דורש.
גם בנושא זה התברר, אפוא, לבני התורה שזה מקרוב הגיעו למקום, כי הקב"ה, הדואג ברחמים לכל צרכיהם, הכין למענם מראש גם את כל הדרוש להם לקיום מצות ארבעה מינים. הם זכו, בשנחאי הנידחת והמנותקת, לברך בחג על אתרוגים נאים ומהודרים, מתנתו הנדיבה של חכם אברהם. לטוב מזה לא העזו לפלל…
מתחת לאפו של קצין יפני
אולם בשנותיהם הבאות בשנחאי בא הקץ ל"מתנת האתרוגים". לאחר פרוץ מלחמת יפן־ארצות־הברית, משנכנסה יפן למעגל המלחמה נגד בעלות־הברית — הושמו במאסר כל אזרחי מדינות הברית שהתגוררו בשנחאי. בין הנאסרים היתה משפחת אברהם — שכמו רבים מיהודי שנחאי הספרדים — היתה בעלת אזרחות בריטית. היא הועברה, עם מאות יהודים נוספים, למחנה שבויים אזרחיים. רכושה הוחרם בידי הצבא היפני, ובביתה השתכן אחד מקציני חיל הים היפני, הוא ומשפחתו.
בחג הסוכות הבא, תש"ג, כבר היו יהודי העיר, ובני הישיבה ביניהם, מנותקים מעץ האתרוג הבודד שבגינת משפחת אברהם, המקור היחיד לאתרוגים באזור כולו. בצר להם, שכרו צעיר סיני, שתמורת תשלום נאות הסכים להסתכן ולטפס בחשאי מעל גדר הגינה ולקטוף כמה אתרוגים… כשנודע הדבר למפקד העיר, בערה חמתו בו. זמן קצר לאחר מכאן נכרת העץ במפתיע — כנראה כ"פעולת תגמול".
משלחת חיפושים ברחבי סין
כשהגיע חג הסוכות תש"ד היתה השגת האתרוגים קשה מאי פעם. לראשונה מזה שנים רבות נאלצה הקהילה לחפש מקור חדש לאתרוגים — משימה כמעט בלתי אפשרית במזרחה של אסיה באותם ימים. בני הישיבה, ואיתם קבוצת "בעלי בתים" חרדים לדבר ה' מבין הפליטים, לא נואשו. תחילה ניסו לחפש אחר אתרוג בסביבה החקלאית הסמוכה לשנחאי, באזורי מטעי הפירות הגדולים שליד שפך הנהר, שביניהם גדלו גם הדרים מכמה סוגים.
אפילו להסביר לבעלי המטעים הסיניים מהו הפרי המבוקש, היתה משימה סבוכה. הללו התקשו להבין במה מדובר, ואף לא הכירו שם סיני נרדף ל"אתרוג". הניסיונות לתאר להם את צורת הפרי, בסימנים ובציורים, לא הועילו מאומה. הם לא ידעו מהו אתרוג ולא ראוהו מימיהם.
לפיכך הוקמה משלחת, שהורכבה משני יהודים וממורה דרך סיני מקומי, אשר יצאה לחפש אתרוגים ברחבי סין. בקביעת מסלול החיפושים הסתמכו אנשיה על כמה יודעי דבר מתושבי האזור, ששמעו על אזורים מסוימים במעמקי הארץ שבהם גדלים עצי אתרוג. "האתרוג הסיני" — כך כנוהו בלשונם, ואחדים מהם הוסיפו השערה כי יתכן למצאו באזור הקיט הנגצ'ואו.
"אתרוג האצבעות"
לאחר נסיעה מייגעת הגיעה המשלחת לאזור זה. העיר הַנְגְּצ'וּאוֹ נמצאת בליבו של חבל ארץ יְפֵהפֶה, שעשירי סין נהגו לבלות בו את חופשותיהם. הנוף הקסום היה עשיר במטעי פרות אקזוטיים מעשרות סוגים וזנים. התקווה גאתה בליבותיהם של אנשי המשלחת כאשר נתקלו במטעים אלה בפירות מיוחדים במינם, שדמו להפליא לאתרוגים. אך הם התקשו לקבע בוודאות אם "האתרוג הסיני" אכן אתרוג הוא.
היו בו כמה מאפיינים שהבדילוהו מן האתרוג הרגיל — וביניהם מין תוספת שדמתה לאצבעות אדם, דבר שאינו קיים באתרוג המוכר (בגלל הצורה הטיפוסית הזאת נהגו הסינים לקרא לפרי בשם "יד ה'"). השליחים הביאו עמם בשובם כמה וכמה "אתרוגים סיניים". הללו נמסרו לעיונם של תלמידי החכמים וראשי הישיבה, שבדקו את הפרי ופקפקו אף הם בכשרותו. הדעות נחלקו בשאלה אם אפשר לקיים בו מצות אתרוג. היו שהחליטו ליטול אותו ללא ברכה, מחמת הספק. אחרים נטלוהו רק כזכר למצוה; והיו שנמנעו לחלוטין מלהזדקק לו והיו איתנים בדעתם שאין זה כלל האתרוג שעליו מצוה התורה בפסוק "ולקחתם לכם… פרי עץ הדר".
ומספרים, כי כשהביאו למרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל אתרוג כזה, התבונן בו ואמר שחמיו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל אמר בדרך צחות על אתרוג כזה, כי הוא אתרוג "כשר ל'שמחת' יום טוב…"
(גיליון בית מדרש שע"י ישיבת מיר, סוכות תשפ"ב)
חכמי המזרח דנו באתרוג המדובר שנים רבות קודם לכן...
דומה שהאזכור הראשון של אתרוג האצבעות בספרות היהודית מופיע באופן ברור במילונו של ר' תנחום הירושלמי, שמוצאו בארץ-ישראל (המאה הי"ג), בערך "תאם": "אתרוג ה'מעלב', והוא שיש בו אצבעות אצבעות, שתים או יותר, אמרו עליו: 'התיום והבוסר כשר'". אתרוג התיום נזכר בתלמוד במסכת סוכה לו ע"א, כאתרוג פסול לפי דעה מסוימת ("יש אומרים").אולם תנחום הירושלמי, שביאר את דברי הרמב"ם (הלכות לולב ח, ח) ומצטטו בסוף דבריו,סבר דווקא שמדובר באתרוג כשר. ראוי לציין שלא ברור לגמרי שהרמב"ם אכן התכוון למין אתרוג זה, ואפשר שהבין כמו רש"י ופרשנים אחרים שהתלמוד התכוון לאתרוג המורכב משני אתרוגים המחוברים יחדיו מתחילת בריאתם, כעין תאומים.זוהי תופעה חריגה, אך מוכרת, המאפיינת הפריה כפולה של האיברים הנקביים של האתרוג מהטיפוסים המקובלים או שני אתרוגים שגדלו בצמידות וחלה בהם האחדת רקמות.
סוגיית כשרותו של אתרוג האצבעות צצה בעת החדשה עוד לפני שהתחבטו בה חכמי ישיבת מיר בשנחאי. ר' עבדאללה אברהם יוסף סומך (1813–1889), מגדולי פוסקי בבל האחרונים, נשאל על ידי אחת הקהילות היהודיות בסין האם ניתן לצאת ידי חובת נטילה באתרוג ההודי (שו"ת זבחי צדק, או"ח, סימן לו). על פי השאלה נראה היה שמדובר בסוחר יהודי, מיוצאי עיראק שהשתקעו בסין והמשיכו לשמור על קשרים אמיצים עם בני קהילתם שבבגדד. דומה שבשנים כתיקונן הם הצליחו להשיג אתרוגים כשרים רגילים ממצרים, אלא שפעמים האתרוגים נפסלו מחמת טלטולי הדרך או שהגיעו באיחור, והשאלה היא האם בשעת הדחק ניתן להשתמש באתרוג האצבעות ההודי. לאחר דיון נרחב התיר הרב סומך את אתרוג האצבעות.
אולם לתשובה נוסף נספח ובה חוות דעתו של תלמידו, הרב יוסף חיים ("הבן איש חי", 1835–1909), שחלק על רבו וסבר שאתרוג האצבעות אינו כשר. הטעם לפסול הוא שמדובר בפרי משונה במראה שאינו דומה לטיפוסי האתרוגים המקובלים, ובשל העדר מסורת וקבלה על כשרותו לא ניתן להתירו.