שעת לילה מאוחרת. הבית שקט ונעים בזמן שבחוץ שורקות הרוחות, וסופת שלגים נוספת עושה את דרכה לעיירה מיר. הילדים ישנים, או לפחות כך חשבו ההורים שמדברים בלחש על בנם הבכור נפתלי: "אוי, כמה דמעות שפכתי עליו", אומר ר' יעקב לאשתו האוחזת בספר התהילים הרטוב מדמעותיה… "היום שוב פגשתי את המלמד של נפתלי", ממשיך ר' יעקב ומספר לה, "והמלמד אומר שאין מנוס מלהוציאו מהתלמוד תורה. 'מילא הוא לא לומד, קשה לו, הוא לא יכול, אבל לפגוע בהתקדמותם של התלמידים האחרים, אינני יכול להרשות זאת' אמר המלמד".
המשפטים שכה חששו מהם הגיעו בסופו של דבר. לא עזרו כל הדיבורים עם נפתלי, בטובות ושלא בטובות, לא היה מעשה קונדס שנפתלי ויתר עליו, ושום תעלול לא היה אתגר עבורו. המלמד הודיע שהסיפור עם נפתלי נגמר…
"חשבתי", אמר האב לרעייתו, "שאקח אותו מחר בבוקר לטיול ובדרך אגב אעבור ליד יוסק'ה הסנדלר שעמו כבר שוחחתי, יוסק'ה יעשה לו הכרות עם המכשירים וכלי העבודה ויציע לו להיות עוזרו, וכל לפחות יהיה לו מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו ולא חלילה…" אמר האבא ולא יסף, רק אנחה נמלטה מפיו. האמא נענעה בראשה והמשיכה להתפלל מתוך ספר התהלים.
בחדר הסמוך שכב נפתלי וכולו חרדה, הוא שמע את תוכניתו של אבא ולא ידע מה לעשות, הוא רק ידע שהוא כן רוצה לגדול תלמיד חכם, וכאשר הוא התאמץ ללמוד הוא הצליח יפה, הוא החליט בלבו שמחר יגיע לחיידר נפתלי חדש, וכך נרדם כשהוא במתח לקראת המחר.
בבוקר כשאבא הציע לו לבוא לטיול, התחנן נפתלי: "אבא אני רוצה ללמוד, אני מבטיח להתאמץ ולא להפריע לאחרים" אמר לאביו המופתע.
לאחר כמה עשרות שנים הוציא לאור רבי נפתלי, הלא הוא הנצי"ב מוולוז'ין, את ספרו הראשון "העמק שאלה", וכשדמעות בפיו סיפר את סיפורו והוסיף: "תארו לכם שהייתי הולך עם אבי לסנדלר ונהפך לכזה, מסתבר שהייתי קובע עיתים לתורה ונותן צדקה ומקפיד על קיום המצוות, וכך הייתי מגיע לעולם הבא רגוע ובטוח, ושם, אוי שם הבזיונות היו נוראים, כן כן הנה הנעליים שעשית ביושר רב, אבל היכן "העמק שאלה" שהיית צריך להוציא לאור?"