שלום וברכה מורי ורבותי!
מלמדים אותנו רבותינו הקדושים (יומא פ"ו ע"ב) שמי שחוזר בתשובה בשגרה, "בסטנדרט", על ידי זה שהוא מפחד מהקדוש ברוך הוא, הוא זוכה וכל הזדונות שלו הופכות להיות שגגות.
כלומר, כל המעשים שהוא עשה במזיד, כדי להכעיס את הקדוש ברוך הוא, לא דברים שקרו בלי כוונה, הופכים ונהיים "כביכול" שקרו ללא כוונה מיוחדת.
לעומת זאת, מי שחוזר בתשובה מאהבה, העבירות שלו הופכות להיות זכויות. כלומר, כל עבירה הופכת ונהיית למצווה.
מה קרה כאן?
מה ההיגיון בכך?
מילא אדם שחוזר בתשובה מיראה, אנו מורידים את הכובד ואת הלהבות של העבירות שלו, והופכים אותן במקום זדונות לשגגות. אנו באים לקראתו, ומוחלים לו על חלק.
אבל מה ההיגיון בכך שמי שחוזר בתשובה מאהבה, זוכה והעבירות שהוא עשה, הופכות להיות למצוות?
לכאורה, זהו הדבר ההפוך ביותר ממה שהוא עשה!
הוא ביצע פשע? תוריד לו את הלהבות. אבל איך אפשר להפוך לו את זה למשהו אחר לחלוטין?
שימו לב טוב מורי ורבותי!
מה קורה לאדם שחוזר בתשובה מיראה?
הוא בעצם אומר לקדוש ברוך הוא: "לא הייתי רוצה ללכת בדרך שלך, אבל אין לי ברירה, אני חושש מעונש", לאדם כזה מגיע "בסך הכל" הנחה, לא יותר מזה.
הוא היה אמור לשלם תשלום כבד, אז הוא ישלם תשלום זול יותר.
לעומת זאת, כאשר מגיע אדם ואומר לקדוש ברוך הוא: "מה שהפריע ביחסים בינינו, זה בסך הכל חוסר ההיכרות. והראיה, שברגע שאני מכיר אותך, ברגע שאני מבין מי אתה, ברגע שאני מבין את הגודל העצום שלך, ברגע שאני מבין מה זה 'אבינו, מלכנו', באותו רגע אני כל כך אוהב אותך, עד כדי כך שרק למען אותה האהבה אני עושה הכל ככל אשר תדרוש".
בעצם האדם הזה אומר לקדוש ברוך הוא: "את כל הכחות שהיו מופנים לשטויות הייתי מפנה אליך, לוּ הייתי יודע עד כמה אתה אהוב ועד כמה אין כמוך בעולם".
במלים אחרות, כל המאמצים היו מנותבים למטרה הנכונה.
אומר הקדוש ברוך הוא: "אני לוקח את המאמצים שלך הישנים שהופנו נגדי, ומתייחס אליהם כאילו הם הופנו לאותן המטרות שאני רוצה בהן, כי הראת לי בעצם שרק ההיכרות, היא זו שהפרידה בין הטוב לבין הרע שבך".
ככל שנזכה לחזור בתשובה מאהבה, נהפוך גם את כל הדברים האיומים והנוראים שעשינו, למצוות.
ואו-הו, מי מאיתנו לא יהיה מאושר, ככל שיזכה והעבירות שלו יהפכו להיות זכויות…
ברוכים תהיו!