סיפר הרב מאיר פלוסטקין, שנמנה בשנות תשכ"ו-תשכ"ז על תלמידי ישיבת 'תורה ודעת' בניו יורק. היתה זו בשעתו אחת הישיבות הגדולות בעולם, ובוודאי הגדולה ביותר בצפון אמריקה. למדו בה מעל אלפיים תלמידים, מכיתה א' ועד לשיעורים הגבוהים בבית המדרש. היא הייתה ממוקמת בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין.
וכך מספר הרב פלוסקין: מדי שנה היה נערך בישיבה מעמד מיוחד לרגל יום השנה לפטירת ראש הישיבה הקודם הגאון רבי שלמה היימן זצ"ל. בשנה עליה אני רוצה לספר, נשא דברים הרב שמואל קושלביץ, ששימש רב קהילה בברונקס וכבוחן במבחני הסמכה לרבנות בישיבת תורה ודעת.
האולם היה מלא מפה לפה בתלמידים שהאזינו ברוב קשב. וכך סיפר הרב קושלביץ:
"הגמרא אומרת: 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה'. כלומר, המשך קיומה של התורה תלוי בכך שיש נכונות למסור עליה את הנפש".
הוא המשיך והסביר שאדם צריך להיות מוכן לוותר על כל מה שיש לו למען התורה, למסור את הכול – הכול ממש – ולא לחוס על דבר. אחר כך אמר, "אספר לכם סיפור שימחיש לכם את הדבר, סיפור על מישהו שנהג בדיוק כך. הסיפור שאני עומד לספר לכם, התרחש כאן, בבניין זה שבו התאספנו היום.
"זה קרה במהלך שנות המלחמה, תש"ב (1942), תש"ג (1943) או אולי בשנת תש"ד (1944). בשעתו, 'תורה ודעת' הייתה בצרות. הישיבה הייתה חייבת לבנק כספים רבים, והבנק תבע את החזר ההלוואה. לישיבה לא הייתה אפשרות לשלם. הבנק פנה לבית המשפט, וקיבל פסק דין שאם ההלוואה לא תשולם במלואה, הוא רשאי לעקל את כל הבניינים השייכים לתורה ודעת.
"מנהל הכספים של הישיבה, שהיה אחראי על גיוס הכספים, נכנס לדיכאון. הוא לקח את העניין בצורה מאוד קשה, וחש שבגללו 'תורה ודעת' עומדת להיסגר. הוא ניסה לעשות כל שביכולתו כדי לתקן את המצב. הוא פרסם בעיתונים מגבית חירום, שהניבה סכום זעום בלבד, והמועד האחרון לפירעון ההלוואה הלך וקרב.
"יום אחד הוא קיבל שיחת טלפון ממשרדו של האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, בה נשאל כמה כסף הצליח לגייס. הוא ידע שלחב"ד יש קשיים משלה, ולא באמת ציפה לעזרה כלשהי מאדמו"ר הריי"צ. 'הרבי בקושי מסתדר בעצמו', חשב לעצמו, 'איך הוא יסייע לי?' אך הנה, כעבור מספר ימים נכנס למשרדו חסיד חב"ד ובידו מעטפה. 'זה מהרבי', אמר ומסר לידו את המעטפה.
"מנהל הכספים היה המום. המילים נעתקו מפיו. ואז הוסיף החסיד ואמר: 'הרבי ביקש כי לפני שאמסור לך את המעטפה, אעדכן אותך בכמה עובדות:
"'כשהוא היה ברוסיה, הוא נאלץ להיאבק מול המעצמה החזקה בעולם כדי שהתורה לא תיכבה. הרודן הגדול ביותר בעולם היה יוסף סטאלין, והרבי לא התחשב בו כלל. הוא סייע לכל מי שהיה זקוק לעזרה בחיזוק ענייני התורה. הוא לא שאל אם מדובר בחב"ד או לא. כל מה שהיו זקוקים לו – מקווה, שוחט, מלמד – הוא השתדל לדאוג לכך. הוא עשה כל שביכולתו כדי שאור התורה לא יכבה. השליחים ששלח נתפסו, נורו ונרצחו, ואז היה עליו לתמוך באלמנות וביתומים שלהם. למרות זאת, הוא שב ושלח אדם נוסף למלא את מקומו של זה שהוצא להורג. כל העת, עמדה בראש מעייניו מטרה אחת – שאור התורה לא יכבה.
"'וכעת, לאחר שההשגחה העליונה הביאה אותו לארצות הברית, מדינה בה קיים חופש דת, כואב לו לשמוע שישיבה גדולה וחשובה שבה לומדים אלפי תלמידים נמצאת בסכנת סגירה – ולא בגלל שסטאלין ברוסיה מעוניין להיפטר מהיהדות, אלא בגלל שליהודים באמריקה לא אכפת. את זאת הרבי לא מסוגל לשאת. הוא מוכן לסכן את עתיד מפעלו שלו – שכן גם לו יש חובות שעליו לשלם – והוא מעניק לך המחאה על מלוא הסכום הדרוש, כדי שהתורה לא תיעקר. בבקשה, השיבו את ההלוואה בהקדם האפשרי, שכן כל מה שאדמו"ר הריי"צ בנה מונח כעת על הכף'".
לכל אורך סיפורו של הרב שמואל קושלביץ, ישבו כולם בפיות פעורים – כולם, ללא יוצא מן הכלל. ואז הוא הרעים בקולו וקרא: "התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו עליה! זה מה שהרבי עשה!
"כשהרבי הגיע לאמריקה – ואני הייתי נוכח שם שעה שירד מהאנייה – הוא היה משותק למחצה מכל העינויים שסבל ברוסיה הסטאליניסטית. לאחר מכן, ישיבתו בפולין הוחרבה בידי הנאצים. ומאז שהוא הגיע לכאן, הוא נאלץ להתמודד עם התנגדויות וקשיים רבים.
"הַראו לי עוד איש כזה! הַראו לי מישהו שמוכן לסכן את הכול, מבלי להפיק מכך רווח אישי כלשהו. ההמחאה ששלח ל'תורה ודעת' הכניסה את מפעלו הרוחני שלו עצמו לחובות כבדים, והעמידה אותו בסכנה חמורה.
"ברוך ה', ישיבת 'תורה ודעת' הצליחה לפרוע את החוב במהירות, והרבי קיבל את כספו בחזרה. אך בשעה שנתן את הכסף, לא הייתה לו כל ודאות שכך אכן יקרה. זוהי מסירות נפש של ממש!"
(מתוך מאמר, הובא ע"י הרב פנחס זרביב מכון למעשה לתגובות ולחומר נוסף [email protected])