רבי שלום שבדרון זצוק"ל היה מספר, כי בערב יום כיפור דפק על דלת חדרו של המשגיח של ישיבת 'חברון', רבי לייב חסמן זצ"ל ובפיו שאלה: איזו קבלה עליו לקבל על עצמו לקראת 'כל נדרי'?
אמר לו ר' לייב: "ר' שלום, אני אחשוב בשקט ואתה תחשוב בשקט, וכל אחד מאתנו יחשוב מה הוא יכול לקבל על עצמו בלי לספר לשני".
לאחר כמה דקות של מחשבה, אמר לו ר' שלום: "החלטתי כבר מה לקבל על עצמי".
השיב לו ר' לייב : "אם כן, מה שחשבת לקבל על עצמך, תקבל רק מחצית מזה ודי בכך"…
ללמד בא המשגיח, כי על האדם לקבל על עצמו דבר קטן, משהו מזערי, אבל קבלה אמתית שלא יזוז ממנה, ויהי מה. מעין 'יהרג ואל יעבור'.
ועתה נשמע מה סיפר ר' שלום, על הקבלה שקיבל על עצמו. הוא קיבל שלא לדבר דברים בטלים בכל בוקר במשך מחצית השעה, מהשעה תשע ועד השעה תשע וחצי. הוא עשה חשבון נפש, שיש באפשרותו לעמוד בקבלה זו. אמנם, צריך לציין, כי ר' שלום לא דיבר דברים בטלים בכל מהלך הסדר, במשך חמש שעות לימוד רצופות, לא כהחלטה אלא מתוך התמדתו המופלאה, אבל את מחצית השעה הזו, הוא קיבל כהחלטה שלא לדבר בה, ויהי מה.
ועל זאת אמר לו ר' לייב, כי די אם יקבל על עצמו שלא לדבר דברים בטלים רבע שעה לא יותר, אבל קבלה שאיש לא יוכל להזיז אותה ממנו. זה נקרא בעל תשובה!
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'", אמר הנביא. כאשר מגיעה שעת חתימת הדין בשמים, או אז הקב"ה, הבוחן כליות ולב, בודק את האדם האם אכן חזר בתשובה. וכאשר הוא מקבל על עצמו החלטה נחרצת לשנות את דרכו, אפילו במשהו קטן, הוא כבר נמצא בדרך העולה בית א-ל, דרך התשובה.
אספר לכם סיפור: באחד המגדלים במנהטן, בקומה השלושים, ארעה הפסקת חשמל. אחד האנשים שם ננעל במשרד, הדלת היתה חשמלית ולא ניתן היה לפתוח אותה, לא היה לו טלפון סלולרי, גם מכשירי הטלפון לא עבדו.
בקיצור – הוא תקוע שם ומי יודע לכמה שעות.
החל לצעוק בקולי קולות, אבל איש לא שומע את צעקותיו מאחורי הדלת האטומה.
פתח את החלון והחל לשאוג במלוא גרונו, אבל ממרומי הקומה השלושים, איש למטה ברחוב הסואן לא שמע דבר.
ואז עלה במוחו רעיון, כיצד להסב את תשומת לב העוברים ושבים ברחוב למצוקתו. הוא החל לזרוק שטרות דולרים למטה, בתקוה שאנשים ירימו ראשם כדי לראות מי משליך לעברם דולרים. אבל לאכזבתו הרבה, הוא התבונן כיצד האנשים ברחוב מרימים את הדולרים בשמחה, אבל איש מהם אינו טורח להרים ראשו למעלה, ולבדוק מהיכן הכסף מגיע. הוא זרק עוד ועוד שטרות ולשווא.
כאשר נואש מכך, נטל את המאפרה מהשולחן והשליך למטה, לאחר מכן השליך את העציץ, הוא ראה שמישהו נפגע קלות, אבל עדין לא התבוננו לחפש מהיכן צנחו החפצים הללו.
ואז, בלית בררה, נטל את השולחן והשליך ממרומי הקומה השלושים.
או אז, כאשר כמה עוברי אורח נפצעו קשה, הוזעקה המשטרה, החלו החיפושים אחרי המשליך האלמוני, ואז התגלה להם אותו אזרח כלוא במרומי המגדל. כוחות המשטרה הגיעו במהירות אל חדר, ופרצו את הדלת לשמחתו הרבה של האיש.
זהו המשל, והנמשל הוא אנחנו, כאן בעולם. הקב"ה 'זורק' לנו חיים, בריאות, פרנסה, דעת, אבל אין אנו מתבוננים. לא מחפשים מהיכן יש לנו בריאות, מנין הפרנסה, מהיכן הכוח ללמוד תורה, זה נראה טבעי מאין כמוהו, ואיש מאתנו אינו מתבונן למעלה לחפש את הנותן. או אז הוא מתחיל לזרוק אבנים, לפגוע, לפצוע, כדי שנתבונן אליו, שנבין מהיכן הגיעו כל הטובות הללו.
אבל אנו מבקשים: רבונו של עולם, אנחנו לא ממתינים ל'אבנים' כדי להודות לך על טובותיך שבכל יום עמנו. אנחנו מודים לך על כל הטובות שאתה מרעיף עלינו, ושואפים להתקרב אליך. בימים אלו, ימי הדין והרחמים, השערים פתוחים כדי להתקרב אל השי"ת, ואנחנו צריכים לנצל אותם. לקבל החלטות, אפילו קטנות, אבל לעמוד בהן בכל מצב.
סיפר ראש ישיבת פוניבז' רבי דוד פוברסקי זצ"ל, כי בישיבת ראדין דיבר פעם ה'חפץ חיים' ואמר לבחורים: "מה אתם עושים כזה 'עסק' מתשובה? וכי מה דורשים מהאדם בסך הכול? חרטה על העבר, קבלה על העתיד וזהו! אפשר להמשיך הלאה!". הבחורים היו מופתעים. כל ה'מתח' של חודש אלול, התפוגג באחת. אם זה כל כך פשוט, אז מדוע צריך לעמול כל כך?
היה שם ראש הישיבה רבי נפתלי טרופ זצ"ל, ובראותו את תגובת הבחורים עלה על הבימה, ליד ארון הקודש, ופתח בדברים: "אני רואה שאין אתם מבינים את כוונת הסבא קדישא. אכן צריך 'רק' חרטה וקבלה אבל צריך שתהיה זו חרטה". ובספרו זאת. היה ר' דוד פוברסקי מדגיש את המלה: ח-ר-ט-ה.
צריך להתחרט על כל חטא וחטא. אדם פגע בחברו, האם הוא מסוגל לישון בשלוה אחרי זה? זאת התורה דורשת מאתנו, לשוב בתשובה. ותשובה מהי? כמו שאמר החפץ חיים: חרטה וקבלה, אבל חרטה אמתית. הכרה בעומק החטא. להבין מה פגם החטא, כמה מלאכי חבלה נבראו ממנו, ואז לקבל קבלה אמתית שלא לשוב יותר על החטא, ואז בס"ד תתקבל תשובתו לפני בורא עולם ויזכה לכתיבה וחתימה טובה.
(מתוך 'דורש טוב')
