מאת: הרב ישראל היימן
פרשת נגעים. פעם בשנה אנו קוראים על עונשו של בעל לשון הרע. זה שלשונו מתגלגלת ללא מעצור, שבסוף מקבל צרעת ויושב מחוץ למחנה… מקבלים תזכורת לנושא הכל כך כואב ושהכי פחות נשלט על ידנו.
זה הזמן להסב מבט אל יסודות הדברים ולנסות לפתור מהשורש את העניין.
כמעט כל מי שאני מכיר לא רוצה לדבר לשון הרע, זה יוצא לו בטעות… אין מי שבאמת מחפש להחריב עולמות באבחת לשון. זה רק לא כל כך בשליטתנו, יש לנו משהו כל כך טוב וחשוב לומר, אנחנו לא שמים לב ומהראש זה מתגלגל ללשון ובורח החוצה בשניה של חוסר שימת לב. נו, אולי אונס רחמנא פטריה…
וודאי שאם ננסה להגיע למצב שאין לנו משהו רע לומר על אף אחד, אם נסתכל על העולם ועל האנשים שמסתובבים בו בצורה יותר טובה ומתוך מקום פחות שיפוטי, יהיו לנו פחות פאשלות כאלו.
עין טובה! זה שם הקוד. לראות טוב בכל אחד.
וזה רק עניין של הסתכלות. אם נרגיל את עצמנו להסתכל נכון זה יעבוד אחרת.
הגאון רבי אליעזר סילבר היה מאלו שעבדו קשה מאד אחרי מלחמת העולם השנייה לשקם את העולם היהודי ולנסות להטיב ברוח ובגשם עם אלו ששרדו את הזוועות.
מטעם צבא ארה"ב הוא היה מסתובב בין מחנות העקורים ומנסה לעזור ככל הניתן. בפרט הוא שם דגש על החזרת חיי הרוח לאותם ששנים ארוכות לא ראו צורת בית כנסת ולא הריחו את ריח דפי הגמרא. הוא הקים בתי כנסיות וישיבות, ארגן מצות לפסח וארבעת המינים לסוכות וכל מה שנצרך ליהודי בכל מקום שהוא.
ליל שבת אחד, ר' אליעזר סילבר נמצא באחת מהריכוזים בהם נמצאים אלפי עקורים. ביניהם יהודים לא מעטים, אבל ככל שמגיעה שעת תפילת ערבית של ליל שבת הרב סילבר מוצא את עצמו עם עוד שמונה יהודים בבית הכנסת מחכים לעשירי למניין.
אחד המתפללים יוצא החוצה ומנסה לחפש עשירי. הוא ניגש ליהודי שלא נראה עסוק כרגע ומציע לו להצטרף ולהיות עשירי למניין. היהודי מסתכל עליו ובכעס עונה לו "אני לא מוכן!!"
הרב סילבר שעמד בפתח בית הכנסת המאולתר והיה עד למחזה, ניגש ליהודי במהירות. הוא מנסה בדרכי נועם לשכנע את היהודי בחשיבות התפילה במניין ועניית אמן יהא שמיה רבה.
היהודי הזר מתעקש.
הרב סילבר לא נרתע ומתיישב לידו על ספסל מזדמן, יש לו את כל הזמן שבעולם. אדם שעבר את המחנות לא ניתן לשפוט אותו בכלל, הוא רק מנסה להבין מדוע היהודי כל כך נרעש ולא מוכן לשמוע על ההצטרפות לתפילה בשום פנים ואופן.
כל מי שרצה את התפילין היה צריך להיפרד מפרוסת לחם שלימה
וכך מספר אותו יהודי שבור לב לרב סילבר.
הייתי במחנה מטאהוזן, סבלנו שם סבל לא אנושי. קרן אור אחת הייתה שם במחנה. בדרגש מתחתי היה יהודי שהצליח להחביא זוג תפילין וסידור תפילה. בכל שעות היממה היו עומדים אצלו בתור, לפני השקיעה להניח תפילין ואחריה להתפלל תפילה מתוך הסידור. הנקודה היא שהוא גם היה היהודי העשיר ביותר במחנה. הוא לא ניהל גמ"ח אלא בית עסק לכל דבר ועניין. כל מי שרצה את התפילין להניח חצי דקה ולומר איתם שמע ישראל היה צריך להיפרד מפרוסת לחם שלימה. מי שרק היה צריך את הסידור הספיקה לו חצי פרוסה…
כל הבית חרושת הזה התנהל לו בדרגש מתחתי חודשים ארוכים מאד.
לא האמנתי למראי עיני מידי יום. היהודי הזה פשוט סוחר בסידור ובתפילין שלו. מאיפה היה לו את העוז והחוצפה הזו? יש לכבוד הרב מושג מה המשמעות של חצי פרוסת לחם במחנה? ויש יהודים שנתנו לו את זה מידי יום! איפה האחריות שלו?
אתה מבין למה אני לא מוכן לבוא להתפלל?
הוא ביקש את רשותו של הזר לספר לו סיפור
הרב סילבר לא התרגש. הוא ביקש את רשותו של הזר לספר לו סיפור ורק אם שייך שיקשיב עד הסוף.
הרב סילבר פתח וסיפר לו על יהודי שהיה במחנה מטאהוזן והיה ברשותו סידור ותפילין. הוא החליט לעשות עם הדבר הזה מסחר ולגבות בעד שימוש בהם מהאוצר הכי יקר במחנה – לחם.
מידי יום עמדו לפני הדרגש שלו עשרות יהודים שנתנו את נפשם כפשוטו בעד תפילה מתוך סידור או הנחת תפילין. במהלך כמה חודשים מאות רבות של יהודים שילמו את הלחם היחיד שהיה להם שבשבילם היה זה נתינה של פיסת חיים, בשביל הזכות להתחבר לבורא העולם דווקא בתוך התופת.
זה פשוט תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה, הסביר לו הרב.
היהודי שבמקרה שמו הוא שמעון ויזנטל ושהתפרסם לימים כצייד נאצים מפורסם נכנס לבית הכנסת להשלים מניין של ליל שבת.
הלימוד שרבי אליעזר סילבר לימד אותו – כך סיפר ויזנטל עצמו באחד האירועים בהם נאם – יותר מחשיבותה של התפילה במניין הוא שלכל סיפור יש 2 צדדים. הבחירה בידך אם לראות את הטוב או דווקא להביט אל הרע.
אכן, זה קשה לשמור על הפה. לא משימה קלה… אבל מי שפשוט רואה בכל יהודי רק טוב אין לו נסיון עם זה בכלל.