"שובה ישראל עד ד' אלוקיך" (מתוך ההפטרה)
בואו נשמע סיפור, שהתרחש ביום הבחירות של חודש אלול תשע"ט. את הפרטים שמענו ממקור ראשון, אברך ת"ח, שבנו היה יושב-ראש וועדת-קלפי באחת הקלפיות בבני ברק.
"הבן שלי, שהוא אברך-משי", מספר הת"ח, "הבחין מיד עם פתיחת הקלפי, שאחד מחברי הוועדה הוא אדם מתנועה שמאלנית, שכולו נוטף שנאה לתורה ולמצוות.
"האדם ההוא נכנס לקלפי ברוח-קרב, ומיד החל לצעוק ולחרף מערכות אלוקים חיים, ניסה ללבות אש, וכינה את שומרי המצוות ולומדי התורה בכינויי-גנאי שאין הדעת סובלתן.
"האברך, שהיה יו"ר וועדת הקלפי, החליט לא להגיב ולוּ במילה אחת לכל ההתקפות המילוליות של השמאלן ההוא. אדרבה; הוא התייחס באדיבות ובחיוך אצילי לכל משאלותיו, השיב בגינוני-כבוד לכל מה ששאל, ובדרך אגב השחיל גם דברי דרך-ארץ ונימוסין מהתורה ומחז"ל. כך במשך כל יום הבחירות".
הלה המשיך כל העת לנסות ולהצית את האש, אבל לא הצליח. עכשיו כדאי לשמוע מה קרה.
'לא האמנתי שכך נראים שומרי מצוות'
לאחר 15 שעות של עבודה משותפת, מ-7 בבוקר ועד 10 בלילה, נדהמים אנשי הקלפי לראות את האיש ההוא פורץ בבכי.
"לא האמנתי שכך נראים שומרי מצוות", אמר; "דרך-ארץ כזו לא רואים באף מקום! במיוחד כשאני באתי והתחלתי לצעוק ולחרף אתכם, ואתם במקום לענות לי כאיוולתי, שתקתם, והתנהגתם בנימוס"…
הוא קם ממקומו ונפל על צווארי האברך, יו"ר הקלפי, ונשקו נשיקות רבות, ובעיניים דומעות.
הסיפור עדיין לא תם. האברך החליט לנצל את שעת-הכושר, והזמינו להתארח בשבת-קודש בביתו שבבני ברק. והאיש הסכים…
לקראת יום כיפור תש"פ הוא היה כבר בתהליכי התקרבות…
פשוט וברור הוא, שאם היו דוחים את האדם הזה, ומחזירים לו בצעקות ובדברי גידופין, הוא לא היה מגיע לְאן שהגיע, והרגשת-המיאוס המקננת בקרבו נגד לומדי התורה, היתה מתעצמת והולכת!
ואילו ההנהגה האצילית של האברך משכה אותו כבכבלי-קסם, ומשראה שההתנהגות הזו היא יציבה, ונמשכת לאורך כל השעות הארוכות של יום הבחירות, נדלק בו הניצוץ היהודי.
'שהבריות נהנים ממנו'
והנה, בתפילת הש"ץ בימים הנוראים, "הנני העני ממעש", נאמר: "וקבל תפילתי כתפילת זקן ורגיל, ופרקו נאה וזקנו מגודל, וקולו נעים, ומעורב בדעת עם הבריות".
במחזור 'שיח שפתותינו' מובא בשם מרן הגר"ח קנייבסקי, המסביר ש'מעורב בדעת עם הבריות' פירושו הוא 'שהבריות נהנים ממנו, ונהנים לבוא אליו'.
והם-הם הדברים שאמרנו לעיל.
הוא מושך את הלקוחות
הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל אמר על כך משל נאה. למה הדבר דומה, למפעל שנקלע לקשיים כלכליים וביקש לבצע התייעלות על ידי פיטוריהם של חלק מהעובדים. מנהל המפעל הורה לבדוק את דרך תפקודו של כל עובד, ולראות עד כמה הוא יעיל למפעל.
והנה, כאשר הגיעו לדון בעניינו של אחד העובדים, הגיש צוות הבדיקה דו"ח שלילי, שקבע שהוא אינו תועלתי למפעל. ולמרות זאת, הופתעו הכל לראות את המנהל קובע בצורה חד-משמעית, שאת העובד הזה אינני מפטר בשום אופן שבעולם.
והסביר: "למרות שתפוקת העבודה של האיש עצמו איננה מניבה את התוצאות המבוקשות, אבל הוא מושך אלינו לקוחות רבים…". המנהל ביאר את דבריו ואמר, שעובד זה הוא נעים-הליכות, מחייך לכל אחד, מאיר פנים לכל מי שנפגש איתו, וזה מה שהלקוחות מחפשים… הם רוצים להיתקל באדם כזה, שיאיר להם פנים…
"אני רואה בעיניי שאנשים רבים נכנסים למפעל רק בגללו, ואם כן בוודאי שלא אפטר אותו!"
והנמשל ברור. אם אנחנו, שומרי המצוות, נתנהג בצורה שכזו לכל באי-עולם, הרי שגם אותנו לא יפַטרו מן העולם. השם יתברך ירצה בנו ויחשוק בעבודתנו.
***
ב'חשוקי חמד' (יומא, ס"ו ב') הבאנו דבר נוסף, ומדהים, שכותב היעב"ץ בקשר לציבור (הדברים אינם כתובים בכל הש"סים, ומצאנום בש"ס 'וגשל', עם קובץ המפרשים).
בגמרא שם מובאת שאלה, באשר למקרה שדחפו את השעיר לעזאזל מהצוק, אבל התברר שהשעיר נשאר עדיין חי. השאלה היא, 'דחפו ולא מת, מהו שירד אחריו וימיתנו'?
דהיינו, שהאיש שהוביל את השעיר אל הצוק, יירד אל השעיר בעיצומו של יום הכיפורים, ויהרוג את השעיר, ויחלל בכך את קדושת היום, ויעבור על איסורי כרת.
שואל היעב"ץ, איך יעלה על הדעת לדחות איסור כרת כדי להמית את השעיר? והשיב, "דשמא הוא כעין פיקוח נפש, כי בראות ישראל את השעיר חוזר לאחור, ושב אליהם, יפול לבם בקרבם. ויתכן לומר, בדרך הלצה הבא להרגך השכם להורגו", עכ"ל.
והיינו, שכאשר מדובר בציבור שלם, הרואה את השעיר עולה בחזרה מהמקום שאליו הושלך, הם עלולים להיבהל, עד כדי כך שיש במצב זה כעין פיקוח נפש.
ומענין לענין, אם דיברנו על יום הכיפורים, ראינו לנכון לציין את הערתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בענין המחילה שבין אדם-לחבירו, הנהוגה בערב יום הדין.
יש מקרים שאדם פעל ועשה נגד חברו עוולה גדולה, ולפעמים הדברים צועקים עד לשמים. והנה, בערב יום כיפור, הוא מגיע אליו ומבקש ממנו מחילה… והנפגע, אם הוא בעל-מידות-טובות, אומר לו 'מחלתי לך'…
"צריך לדעת", אמר מו"ח מרן זצ"ל, "שסוג של מחילה כזה אינו יכול להיחשב כלל כמחילה. אין שום הגיון שאדם יעשה לחברו עוולה כה חמורה, וכשהנפגע יאמר לו 'מחלתי', הכל יסתדר ויבוא על הצד הטוב. אין דבר כזה!", אמר הרב אלישיב.
…ומן-הסתם אדם שנפגע בצורה חמורה מחברו, ואומר לו 'מחלתי', המחילה אינה אמיתית, וממילא היא גם לא חלה. כי סביר מאוד להניח שהנפגע אומר 'מחלתי' כי לא נעים לו לא למחול, והוא עושה זאת גם כדי לא לבייש את עצמו, ושלא יסתכלו עליו כאדם שאינו בעל-מידות, שלא מסוגל לוותר…
וידוע הסיפור על מרן המשגיח הגה"צ רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שכאשר מאן-דהו הגיע לבקש את מחילתו על פגיעתו החמורה במשגיח, אמר רבי אליהו שהוא אינו מסוגל עתה למחול, וביקש מהפוגע שיבוא אליו שנית בעוד חודש, ועד אז הוא מקווה לעבוד על עצמו כדי שיהא בכוחו למחול.
דהיינו, שהמחילה צריכה להיות פנימית, ומתוך הלב, ואם למרות שלא מסוגלים למחול אומרים 'מחלתי', המחילה אינה פועלת כלל. ובמצב כזה, הנפגע מכניס את הפוגע ליום הכיפורים ללא מחילה, וגורם לו שיום הכיפורים לא יכפר בעדו!
וכל זה בדברים שעוד אפשר לדבר בהם על מחילה, אלא שבגלל חומר-הפגיעה לא מסוגל הנפגע למחול ברגע זה, אבל יוכל לעשות זאת לאחר זמן.
ברם, יש דברים שכאמור לעיל אי-אפשר למחול עליהם כלל, ומי שאומר 'מחלתי', מכשיל את הפוגע.
כל זה שמענו ממרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר 'שבת בשמחה' בעריכת הרב משה מיכאל צורן)
אני מוחל לכל מי שפגע בי
גם אלו שפגעו בי קשות מאוד שידעו שמחלתי להם בלב שלם, אני עובד על עצמי מאוד לא להקפיד כהוא זה על אדם שפגע בי אישית, כך שאיני צריך אפילו למחול אני מראש מוחל לכולם