הרב ישראל ליוש
אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר (ג טו)
דברי הרמב"ן על פסוק זה סתומים, וכשיפתח ה' ליבנו בתורתו ונבארם בעזרתו ית', נשכיל ונבין את רוממות שמו של הקב"ה הנקרא על שם האבות הקדושים.
וז"ל: "יחזור אל אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, כי לא לעולם ישכח ברית אבות, וכל הדורות כאשר יזכירו: 'אלוקי אברהם יצחק ויעקב' ישמע אל ויענם. ועל דרך האמת, זה שמי לעולם, 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק', וזה זכרי 'ואלוקי יעקב', ולכך הוסיף בו ו', וזה טעם זכרי לדר דר חסר. והמשכיל יבין…"
ונבאר בע"ה: ישנן בעולם שלוש סוגי הנהגות, שנים מהן נסתרות, והשלישית גלויה ונראית לעין כל. הראשונה היא ההנהגה שייסד אברהם אבינו, והיא מידת החסד, הענקה בלי גבול, מבלי להתחשב בזכויות ובצרכים של המקבל.
ההנהגה השניה היא מידתו של יצחק אבינו, עפ"י מידת הדין, רק מי שזכאי מקבל. אך אלו הנהגות נסתרות, כי אנחנו לא רואים רק חסד או רק דין.
לעינינו גלויה ההנהגה השלישית, מידתו של יעקב 'תפארת – רחמים' והיא מעורבת משתי המידות הראשונות יחדיו, לא רק חסד בלי גבול, לא רק דין וגבורה, אלא הנהגה ברחמים, להביט בזכויות ובצרכים של המקבל, לרחם עליו ולהעניק לו לפי צרכיו, ואת ההנהגה הזו אנחנו, בני האדם עלי אדמות, חווים ורואים.
אם כן, אלו הם דברי הרמב"ן: 'שמי לעולם' זה אלוקי אברהם ואלוקי יצחק, כי שֵם מורה על מהות, ואכן מהותו האמיתית של הקב"ה היא חסד מצד אחד, ודין וגבורה מצד שני, אך 'זכרי' היינו הצורה שבה הוא נזכר בפה עמו, כי כך הם מזכירים אותו עפ"י ראייתם והבנתם, היא 'אלוקי יעקב' שחידש את המידה הכוללת מידת הרחמים והתפארת, המבטאת את רחמי הקב"ה על עמו, בהנהגתו הרחמנית עפ"י מידת חסד וגבורה יחדיו.
פעמים נראית לנו הנהגת הי"ת כמידת דין גדולה, וברבות הימים מתבררת הנהגתו כמידת רחמים עצומה, סיפורים רבים סופרו על כך ועוד יסופרו, הנה אחד מהם…
באחד ממסעותיו של הרה"ג רבי משה פרדו זצ"ל, מנהל ומיסד מוסדו 'אור החיים' בבני ברק, לארצות הברית כדי לגייס כספים למוסדותיו, חש ברע מיד כשהגיע לארצות הברית, הוא היה מרותק למיטתו ולא יכול היה לעסוק במטרה לשמה להגיע לארצות הגולה.
במנוחתו הרהר: "הכיצד עשה ה' כך? הרי אמרו חז"ל: 'שלוחי מצוה אינן ניזוקין!' ואני הרי הגעתי לכאן בשליחות מצוה, לא לשם טיול ולא לשם מנוחה, אם כן מדוע חליתי?!"
כשהגיע רופא למיטתו של רבי משה, ראה הרופא את ציציותיו והשתומם: "יש עדיין יהודים שהולכים עם טלית קטן? אני זוכר זאת מהעיירה?!"
רבי משה, שקירוב רחוקים טבוע בעצמותיו, זיהה זיק של התעוררות אצל הרופא היהודי הרחוק והחל להסביר לו על התרחקותם של יהודי אמריקה מן המקורות, וסיפר לו על תנועת התשובה הפורחת ועל הצעירים הרבים ששבים אל צור מחצבתם. תוך כדי השיחה הגיש רבי משה לרופא שהקשיב ברוב קשב, זוג תפילין יקרות, אותם הביא איתו רבי משה לנדיבי עם שתמכו במוסדותיו.
הרופא נטל את התפילין והבטיח לרבי משה שהוא יניחם בכל יום והוסיף: "כשאבוא לארץ ישראל אבקר במוסדותיך…!"
שנים חלפו, ובוקר אחד התקבלה שיחת טלפון במזכירות מוסדות 'אור החיים', על הקו אלמוני המבקש לשוחח עם הרב פרדו וביקש לבוא לבקרו במשרדו. רבי משה לא זיהה את המבקש בשמו, אך נאות לבקשתו והזמינו לבקר במוסדות.
כשהגיע האורח, זיהה אותו רבי משה למרות שכבר עברו שנים רבות ונזרקה בו זקנה,. הוא קידם את פניו בשמחה וערך לו סיור בכל אגפי המוסד…
הרופא סיפר לרבי משה שמאותו יום הוא הניח תפילין בכל יום כפי שהבטיח, והנה עתה הוא מקיים את הבטחתו השניה ובא לבקר במוסדותיו.
"אדם ערירי אני" – מספר הרופא לרבי משה – "כל ימי חסכתי כסף רב, אך כיון שלא אחיה לעולם, אני רוצה לתרום אחר מותי את כל כספי למוסדות 'אור החיים'…!"
רבי משה התרגש מאוד ואמר לרופא: "הנה זוכה אתה בזכות גדולה עד מאוד, שהרי אמרו חז"ל: 'בשעת מיתתו של אדם אין מלוין לו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד', והנה בתרומתך זכית לליווי כה חשוב, מצוות צדקה והחזקת תורה…"
כשיצא התורם, נזכר רבי משה בתמיהתו בעת מחלתו לפני שנים רבות כשהגיע לחו"ל, כיצד עשה ה' כך, הרי שליח מצוה אני? ואמר: "לא רק שזכיתי שיהודי התחיל להניח תפילין כל יום וזכה לתת את כל כספו לצדקה, הנה מה שהיה נראה כמידת הדין, הפכה למידת רחמים גדולים והמוסד לא רק שלא הפסיד ממחלתי אלא הרוויח רבות, ברוב רחמיו וחסדיו.