אנחנו נמצאים בחודש "אלול" ואת זאת אנחנו מרגישים היטב עם התקיעת שופר שיש בכל יום בבוקר ובאמירת "לדוד ה'" שמיד מגיע לאחריה, ומי שנוהג לומר סליחות אשריו ואשרי חלקו כבר מרגיש היטב את חרדת יום הדין המתקרב. כל אחד מפשפש במעשיו ומנסה לרכוש עוד ועוד פרקליטים טובים ליום הדין.
והנה אני, עבדכם הנאמן, אינו מתפלל במניין קבוע בשחרית אלא כל יום לפי העניין, לפי הילדים שקמו באותו בוקר, ולפי השעה שאני קמתי… וברוך השם משתדלים להגיע למניין בזמן, אך כל יום עם חישוב אחר. על כן לא זכיתי להיות בעל "שטעלע" קבוע של בעל תוקע, אלא אני מאזין מדי יום לתקיעה אחרת בבתי הכנסת השונים.
זה מאוד מעניין לשמוע כל יום תקיעה אחרת, פעם חזון איש, פעם שברים פשוטים, ו… מדי פעם גם בעל תוקע צעיר ואינו מנוסה, אשר צרידות התקיעות נשמעת היטב… לענ"ד זה ממש מרתק, כל יום לאחר סוף הקדיש דרבנן או ה"ברכו" אחריתא, ואז דממה בבית כנסת ו… תקיעה שברים תרועה תקיעה… לפעמים מוצלח ולפעמים פחות… נו, שוין, העיקר שנזכה להתעורר לתשובה, הרי זה העיקר, לא?
יום אחד הגעתי למניין מסויים, וכל הבעלי תוקעים לא היו, ונשארתי אני לבדי… לקחתי את השופר לידי בחשיבות מה, ואמרתי בקול רם (משום מה נראה לי קצת יותר מדי בקול רם) את השיר של יום וקווה אל ה' (שלפתע קיבל משמעות חדשה… אנא ה' עזור לי שהתקיעות יצאו כראוי…).
והנה החזן מסיים "ה' יברך את עמו בשלום"… "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" הרעים הרב שליט"א בקולו, והלב שלי מתחיל לפעום במהירות… ה"אמן יהא שמיה רבה" היה נשמע לי כרעמים שלאחר הברקים… כל אמן שהתקרב הגביר אצלי את הפחד העצום…
"ברכו את השם המבורך" רעם קולו של הרב, ואני עונה במהירות ותוחב את השופר לפה, מנסה למצוא לו את הזווית המתאימה ביותר, ממלא את ראותי באוויר צח, הלב דופק בפראות, ו… קול צרוד בוקע מהשופר. הצילו!!! הזווית לא נכונה. אני מנסה להזיז מעט את השופר, עניין של מילימטרים, אולי חצאי מילימטרים, ובכל הכוח נושף בחזקה (למעשה זה טעות כי אז השופר מגיב להיפך… אבל לך תסביר זאת לבעל תוקע הנפחד והנרעש). סוף דבר הצלחתי להפיק כמה קולות שבורים ולא מוצלחים, והציבור פרץ בתפילת "לדוד ה' אורי וישעי".
ואז נפלה לי איזה הבנה יסודית לקראת ימים אלו בפרט, ולכל החיים בכלל.
כשאני נמצא בצד של השומע, אני חושב על עצמי, איך התקיעה נשמעת לי, איך אני מתחזק מהתקיעה, האם אני שמתי לב שהתקיעה היתה לפי חזון איש או שיטה אחרת… אבל רגע, חשבתי על השני??? חשבתי פעם שיש מישהו מפוחד שמתפלל חזק להקב"ה שיצליח לתקוע כראוי? האם יש למי שלא תקע מעולם שמץ של מושג על הלחץ העצום שנמצאים בו הבעלי תוקעים כל שנה לפני התקיעות????
שוו בנפשכם, אני תיארתי לכם תיאור (אמיתי, מעשה שהיה) על תקיעה אחת רשות של אלול, תארו לעצמיכם את התחושה שאתה הבעל תוקע, מסלסל בקולך "למנצח לבני קורח מזמור" ו"מן המצר קראתי קה" וכל הפסוקים, ואז "ברוך אתה השם… לשמוע קוייילל שוייפואואואור"… ואז ה"אומיייןןן" הרועם של עשרות או מאות המתפללים, ואז שהחיינו, ואז ה"תקיעה" של המקריא, וכל השקט הדחוס הזה, ואתה מול כולם, עם השופר ביד. איזה לחץ יש לך שהתקיעות יצאו כראוי!!!!
אז גם אם אנחנו לא בעלי תוקעים, להעריך, להרגיש את השני, לא לראות כל הזמן את העולם דרך המשקפיים שלי!!! לחוות את תחושות השני, ו… אפשר גם להתפלל עליו שיצליח, וכמובן לא לשכוח לתת לו "יישר כח" גדול מאוד!!! וגם לומר לו זאת, שהתקיעות היו נפלאות, גם מי שעושה תענית דיבור בראש השנה מסתבר שאין זה גורע, ואדרבא, מסתבר שמוסיף!!!
אבל זה לא רק הבעל תוקע, יש סוללת תפקידים בימים נוראים, יש חזנים, בעלי קוראים… לפני כמה שנים היתה איזו הווא אמינא שאני אהיה החזן במוסף של ראש השנה, וחשבתי לעצמי "מה הבעיה, הרי אני יודע היטב את כל המנגינות…" הרי אני מזמזם אותם על החזן… כשהתחלתי לעבור על המחזור, חשכו עיני!!! כמה "קנייטשים" ,כמה סלסולים, מאות מנגינות משתנות, טונים שעולים ויורדים בו, תנסו לעשות את כל הנוסח של "ונתנה תוקף" ותראו עד כמה יש שם הרבה עבודה…
אז נכון, לטעמי החזן האריך מדי ומשך את התפילה בצורה מוגזמת, אבל יש כאן מישהו שהתאמץ וטרח. לראות גם את השני!!! לא רק למדוד את התפילות לפי השעון שלי, כמה אני שבע רצון, כמה לי הזמנים מסתדרים, כמה אני עייף… אלא לשים לב לשני. כשהחזן עושה מנגינה חדשה ל"מלך עליון" לא לחשוב מיד האם המנגינה מתאימה, וכמה יש לי חשק לשיר איתו. אולי אפשר גם, אבל דע לך, שהחזן הזה מנגן לעצמו את המנגינה כבר שבועיים, ומתאמן על התפילה כבר כחודש, ולפני שהתחיל את המנגינה הלב שלו עשה כמות כזאת של דפיקות בחמש שניות בכמות גדולה במיוחד… מותר אחרי התפילה לפרגן לחזן, ולומר לו "שכוייח על המניגה של קמפה ב"וכל מאמינים" היה יפה מאוד!!!" גם אם זה לא אמת מוחלטת, אבל מותר לשנות קצת כדי להתחסד עם השני…
וזה יסודי לכל החיים, כי בכל תחום אפשר להתלונן דרך המשקפיים שלי, ואפשר להרחיב קצת את האישונים, ולראות קצת יותר מסביב… גם אם קר לי בשבת, ואני לא מבין את הגבאי שמקפיא אותי, אבל ביום שישי, כשאני ישנתי כמה שעות, הוא התרוצץ בבית כנסת לשים טישואים חתוכים (שכידוע לא מגיעים מעצמם) ופרס מפות (שלא נפרסות מאליהם… ידיעה חשובה) וסידר וטרח, ועמד מול שעוני השבת, התלבט מה לעשות, ואיך לערוך, מתי ומה. ואני, יש לי תלונות…
אפשר להאריך בדוגמאות בלי סוף, לכל החיים ממש. על הבעל קורא, על המגיד שיעור שמסר שיעור שהוא הכין, על הדרשן בשבע ברכות, ועל עוד המון המון!!!
שתהיה לכולנו שנה טובה ומתוקה, וגם 'ממתיקה' לאחרים!
(הרב יחיאל אלכסנדר, גיליון 'משנתה של תורה')