קפידות רבות היו לו להרב ודקדוקי מצוות, כך למשל כאשר קנו לו כיפה חדשה, לפני שלבשה, דרש שהיא תבדק במעבדה, לראות שהיא נקיה משעטנז, שהרי ’המתפלל עם בגדי שעטנז תפילתו לא מתקבלת‘ [א“ה. ראה יסוד ושורש העבודה, שער הקרבן, פרק א‘, וריקאנטי פר‘ קדושים, וקב הישר פרק מ“ו].
מאד היה מקפיד שלא לאכול מחוץ לבית מאוכל מוכן, ורצה אך ורק את מה שהרבנית ע“ה בעצמה אופה ומבשלת, הרבנית ע“ה היתה עושה לו גבינה וכד‘ בעצמה.
בכל יום, אחרי שהיה מתעורר בין בהשכמת השחר ובין בשינת מנוחה של צהריים הקפיד ליטול ידיים ליד המיטה, תמיד היו שם בקבוקי זכוכית ישנים עם פקק, כאשר כל בקבוק היה מכיל ליטר אחד, הנכדות היו מגיעות ביום שישי הגיעו אחרי הבית ספר ושמחו במצווה למלאות את הבקבוקים שיהיו מוכנים מלאים לכל השבוע כחמישה עשר בקבוקים היו שם תמיד, זכורני שכאשר ראה שאני לא הכנתי לעצמי (כי שכחתי), היה מכין בעצמו, לא חסך ולא התעצל, אלא הכין את הבקבוק מים ודלי בסמוך למיטתו.
פעם הראה לי מתוך סידור קטן עבה ובו יש מהנהגות הגר“א, שיש להקפיד להיכנס לתוך בית הכנסת עם הטלית ותפילין, וכאשר פושטם יעשה זאת בחוץ [א“ה. עי‘ בשו“ע סי‘ כ“ה סעיף ב‘ ומשנ“ב שם ס“ק ח‘], אחרת יש בזה זלזול שעושה כן מול ארון הקודש, לכן גם בר“ח שצריך לחלוץ התפילין לפני מוסף היה באמצע ’ובא לציון‘ יוצא ונעמד בחוץ לבית הכנסת ליד החלונות (בצד צפון), שם היה חולצם ונכנס בחזרה כשהתפילין בידו.
פעם גם אמר לי שיש ענין ללמוד כשהטלית מכסה את הראש, ובזכות זה זוכים להשראת השכינה ולמעלות גדולות.
גם בברכת המזון, ראיתי הקפדה מיוחדת, כאשר בימי חול תחילה הקפיד להגיד את פרק התהילים ’מזמור לדוד ה‘ רועי לא אחסר‘, ובשבת את פרק ’שיר המעלות‘, והסתכל שכל אחד מברך בכסא ששם ישב וסעד, ולא הסכים שיעבירו מקומות, פעם אחת ראה נכד שלא לבש חליפה ומגבעת, ואמר לי שזה עצלות.
עד גיל שבעים היה הרב אוכל סעודה שלישית בארבע אחה“צ (שעון חורף), וברגע שהגיע זמן השקיעה לא הרשה שישתו מים כלל, ואמר שיש חשש ונשמות רשעים נכנסו לתוך המים, ויין כן הרשה לשתות (ע“ע ברמ“א סי‘ רצ“א ס“ב, והמשנה ברורה שם ס“ק יב, ארחות הרב ח“א עמ‘ קכו).
כמו כן, בשבת קודש, מזמן מנחה גדולה, הקפיד שלא לומר גוט שבת כי שלשה גדולי ישראל נפטרו אז כידוע, משה רבינו ע“ה, יוסף הצדיק, ודוד המלך (ע“ע משנ“ב או“ח סימן רצ“ב).
גם בענין נטילה בחדר שבו סועדים (כמנהג החזו“א שהיה מקפיד שהנטילה תהיה במקום הקידוש, בכדי שלא יהיה הפסק [א“ה. ועי‘ משנ“ב סי‘ רע“ג ס“ק ג‘ וס“ק י“ב] – גם כאשר עדיין לא היה כיור מובנה בחדר שבו אוכלים, היה הרב מקפיד שיכניסו שני דליים לחדר בו סעדו ועשו קידוש, כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה ולא יצאו כלל אף לא לנטילת ידיים בחדר סמוך.
'שיח אמונה' ויגש תשפ"ד