סיפר אחד מחשובי מורי ההוראה בעי"ת בני ברק יצ"ו, אשר בכל ערש"ק נוסע לעיר קרובה לשבת שם ב'בית ההוראה' להודיע דבר ה' זו הלכה לכל דורש ומבקש.
לפני כחצי שנה, בעש"ק פר' שמות כ"ד טבת נסע כמנהגו, ובעלותו על המונית ראה כי הנהג הינו 'מתקרב' חדש, שהחל לאחרונה להתחזק בשמירת התורה והמצוות, והוא שומע עתה דרשת חיזוק מפי אחד הרבנים בענייני פרשת השבוע. הגם שה'קול' הפריע לו בלימודו, מ"מ נתן לו להמשיך לשמוע כי הבין שנחוץ לו ביותר לשמוע דברי התעוררות וחיזוק.
בסוף דבריו פתח הדרשן לספר אודות הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זי"ע לרגל יומא דהילולא שחל באותו היום, ובתוך הדברים סיפר מה שראו עיניו ולא זר, שפעם נכנס אברך בליל שב"ק אל הטיש של הרה"ק זי"ע, ותיכף קרא לו הרבי ולחש לו באזניו דבר מה, והלה החוויר ויצא מיד. הבחורים (ואותו 'דרשן' ביניהם) שביקשו לדעת מה אמר לו הרבי שבגין כך ברח משם, רדפו אחריו לשמוע ממנו את דבר הרבי.
מתחילה לא אבה לספר, אך משגברו הפצרותיהם נענה להם, וכה אמר: מזה תקופה ששלום ביתו מעורער עד היסוד, ובינו לנוות ביתו יש 'ויכוח' חריף עד מאד: הוא עומד על שלו שעליה להדליק את נרות השבת על גבי איצטבא (מדף) העומד בצידי החדר, והיא רוצה להדליק על השולחן דייקא. בכל שבוע הוא מסדר את הנרות על המדף, ואילו בבואה להדליק כשהוא כבר יצא מהבית, היא מעבירה אותם אל השולחן… לא עלינו ולא עליכם.
והנה היום החלטתי לעשות 'סיום' להנהגה זו, והזהרתי אותה – אם כשאחזור מהתפילה אמצא את הנרות על השולחן, לא יהיה כאן לא 'קידוש ולא סעודה. ואכן, בבואי לביתי מצאתי את הנרות על השולחן, מיד אמרתי 'צאתכם (לא) לשלום' וברחתי… והלכתי לביהמ"ד (כשאינו מעניש אלא את עצמו, לא קידוש ולא סעודה, וד"ל, אך כך היא דרכה של מחלוקת, שהחולק סובל בעצמו יותר מרעהו). וכאשר שמעתי את קול השירה הבוקע מהיכלו של הרבי, עלה בליבי לעלות לשם. ואכן, הרבי הרגיש בכל זה, ומיד קראני וכה אמר: כל עניין הדלקת הנרות הוא 'משום שלום ביתו' (שבת כ ה:), ואם מריבים עמה אודותם, הרי בטלה כל התקנה…
עד כאן מה ששמע המו"ץ שליט"א באותה נסיעה, ולאחר מכן הגיע למחוז חפצו.
והנה, באותו היום נכנס אברך אחד לבית ההוראה לשאול את הרב שליט"א, כי דברי ריבות בשעריו, ויש ביניהם טענות ומענות אודות המקום הנכון להעמיד שם את הנרות, על השולחן או על גבי איצטבא שעל הכותל… יורה לנו הרב כדת מה לעשות.
באותה שעה הבין הרב שליט"א נפלאות דרכי ההשגחה הפרטית, כי מן השמים הקדימו רפואה למכה וזימנו לו לנסוע דייקא עם אותו נהג ושישמע שיחת חיזוק שלא כהרגלו, והכל כדי שידע מה לענות (כי באמת לא ידע מה לענות לו מצד ההלכה).
ולא זו בלבד: כי אילו היה עונה לאותו האברך את ההלכה הצרופה, עדיין היה נשאר 'מצה ומריבה' בבית, כי אותו הצד שהרב פסק כמותו היה 'מנצח' את השני, והשני היה נשאר מנוצח… אך עתה המתיק הרב את כל העניין, שהעיקר הוא לוותר איש לרעהו, ולהשכין את השכינה בבית, וחלילה מלהדליק את אש הנרות אחד על ראשו של רעהו.
(הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, באר הפרשה)