ילדיה של אחותי ישבו והסתכלו בתמונות, ונהנו לראות את עצמם תינוקות קטנים בעריסה. אחת הילדות שמה לב שאין באלבום תמונות שלה כתינוקת. איזו הוכחה תהיה לה שגם היא היתה פעם תינוקת בבית הזה? מי יודע, אולי היא בכלל מאומצת?
היא ניגשה לאמא שלה ושאלה, "אמא, איפה התמונות שלי מאז שהייתי תינוקת?"
ענתה לה האם: "כשאת נולדת עשינו לך תמונות נהדרות. היית תינוקת מתוקה-מתוקה, אבל כרטיס הזיכרון שבו צילמנו אותך נאבד לפני שהספקנו לפתח את התמונות".
הילדה הצטערה לשמוע, אבל רק לרגע קצר. היא מיד אמרה: "מה הבעיה? אני אתפלל לה', והוא יעשה שנמצא את התמונות".
אחותי ניסתה להסביר לה שאין לכך כל סיכוי. "את זוכרת שלא מזמן עברנו דירה. כשעברנו חיפשנו את כרטיס הזיכרון בכל הבית, בכל הארונות, בין כל החפצים, ולא מצאנו אותו. איך את חושבת שבדיוק עכשיו, אחרי שאנחנו כבר גרים בעיר אחרת, נוכל למצוא את הכרטיס?"
אבל הילדה התעקשה: "ה' יכול לעשות הכול, ואני אתפלל אליו".
למחרת מצלצל הטלפון בבית, ועל הקו השכנה מהדירה הקודמת. השכנה מתנצלת ומתנצלת, ומסבירה שהבת הקטנה שלה התחתנה כבר מזמן, ויש לה רק בנים, ומאז שהבת האחראית על ענייני פוטו ושות' פרחה מהקן, היא אף פעם אינה מגיעה לפוטו, ולכן זה התעכב עד עכשיו.
ובכן, כבר לפני כמה שנים היא מצאה כרטיס זיכרון, אך לא טרחה לבדוק מה הוא מכיל. בדיוק אתמול היתה צריכה להגיע לפוטו, והחליטה לקיים מצוות השבת אבדה ולבדוק אם היא מכירה את האנשים שמצולמים בכרטיס הזיכרון. מה מאוד התפעלה לגלות שזהו כרטיס של השכנים. "בקיצור", היא מסכמת, "הכנסתי את הכרטיס למחשב של הפוטו, ואני מגלה שם אתכם. תוכלו לשלוח מישהו לקחת את הכרטיס?"
הטלפון הזה השאיר את אחותי בפה פעור. פלא כמעט בלתי אפשרי התרחש ברגע זה לנגד עיניה, בזכות תפילה אמתית מעומק הלב של ילדת גן קטנה, שבטוחה במאת האחוזים שאבא שלה שבשמים יענה לה, כפי שאכן היה!
(גיליון 'השגחה פרטית')