הגאון רבי אליהו לפין שליט"א מרבני ישיבת מיר
1
יושבי גטו קובנה הוצאו מן הבתים, האקציה הגדולה החלה. כשאימת מוות מצמיתה מרחפת באוויר עמדו שורות שורות בדומיה, מצפים לגורלם – מי ישלח לרכבת ומי ישוב לגטו. ביניהם עמדה משפחת גיברלטר, אבא אמא והבנים, כשאף אחד אינו יודע אם בדקות הקרובות נפרדות דרכיהם. ולפתע לוחש להם האבא: "עכשיו זו שעת דין בשמים, מידת הדין מתוחה עכשיו, עלינו להתפלל מקירות ליבנו שנעבור את השעה הזאת בשלום".
האבא הזה לא היה רק צדיק, אלא גם חכם גדול. מטבע הדברים במצב נורא שכזה משתלטת תחושת חוסר אונים מוחלטת, כביכול העולם נעשה הפקר וחיינו נתונים בידיו של איזה קצין אכזרי שיגזור את גורלנו. בדבריו הנוקבים העלה אותם האבא למקום יותר גבוה – כאן במגרש האקציות רואים רק את התוצאות, הדיון האמיתי מתנהל עכשיו למעלה, שם ורק שם מתקבלות ההחלטות.
הסיפור המצמרר הזה חזר אלי על רקע המראות הנוראיים של הר מירון, הוא הזכיר לי שוב ושוב כי האנדרלמוסיה האימתנית שתחתיה נדרסו ונמחצו הקדושים הייתה רק התוצאה בשטח. ההחלטות הגורליות נקבעו באותה שעה למעלה, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו במסדרון הצר והצפוף, מי לשבט ומי לחסד.
2
משיחות עם ניצולי האסון מתלמידי הישיבה היקרים שיחי' המתמודדים עם השאלה המייסרת – איך ומדוע דווקא הם שרדו את התופת וחבריהם הקדושים עלו השמיימה – אנו למדים עד כמה קריטית היא ההבנה שהמוות איננו מקרי, שכל אלו שלא יצאו ממסדרון המוות היו רק מי ששמם הוכרז בבית דין של מעלה.
טראומה היא אובדן הביטחון הקיומי, חוסר אונים המערער את היציבות הכי בסיסית של תחושת הקיום. אבל כשהנפש יודעת ומרגישה כי לא היה אפילו רגע אחד של אבדן שליטה, ושגם האנדרלמוסיה הבלתי נתפסת הזאת התנהלה לפי רשימה מדויקת, היא יכולה למצוא מרגוע בחיק מי שאמר והיה עולם.
רק מכוח ההרגשה הזאת ניתן להגיע ל"וידום אהרן" שכולו הסתכלות בהירה על המקום שלנו בתוך המהלכים הענקיים של בורא עולם. זהו סודה של האמונה האיתנה והמדהימה של משפחות הנספים, סוד הדממה המאפשרת לקול האחד והיחיד להישמע – קול ה' שובר ארזים.
"וידום אהרן" – לא מתוך איפוק וריסון גרידא – יש מה לומר אבל אסור לומר, אלא מתוך הרגשה שפשוט אין צורך לומר. הרגשה הבוקעת מהמקום הכי פנימי של האדם, מקום בו אין לשקר ולמרמה נגיעה, מקום בו חש האדם התבטלות שהיא כולה חיבור למי שברא אותו ומחייה אותו, חיבור המאפשר לו להכיר בקיומה של משמעות עמוקה מתהום לכל מאורע, גם מבלי לראות ולהבין את התמונה המלאה.
3
כבר יותר משנה שתחושת הביטחון של כולנו התערערה. חוסר האונים של הקורונה צרב משהו בנפש. ההרגשה שהשליטה על חיינו איננה בידנו, קרבה אותנו למקום הנכון. ואם לצערנו החזרה לאיזו שהיא שגרה – לפחות בארץ הקודש – השכיחה מעט את השינוי המבורך הזה, בא האסון האיום והנורא הזה, טפח על פנינו וערער שוב את המקומות הכי 'בטוחים' בנפשנו.
"כי גרים ותושבים אתם עמדי" (בהר, כה-כג), פרשת שמיטה ויובל מעוררת אותנו לחשוב על הארעיות שלנו בארץ החיים, היא מזעזעת את תחושת הבטחון המדומה שלנו ומזכירה לנו שאנחנו רק אורחים כאן, לא בעלי הבית.
אלא שדווקא המחשבה הזאת היא המעניקה לנו את הבטחון האמיתי – אנחנו אורחים של בורא עולם, עליו כל מחסרונו, ממנו כל הנדרש למילוי תפקידנו עלי אדמות, הכול מוכן ומזומן עבור מסלול חיינו, והוא נמצא עמנו בכל יום, בכל רגע.
זאת ההבטחה של פרשת השבוע: "אם בחוקותי תלכו… וישבתם לבטח בארצכם… ושכבתם ואין מחריד.. והתהלכתי בתוככם".
4
ובכל זאת, האמת היא כי בידיים שלנו האפשרות לתת חיים.
תחושת ההחמצה הנוראית של רבים וטובים שהתאמצו להציל חיים, שפעלו ללא הרף לפנות פצועים ולבצע החייאות, ולא תמיד עלתה בידם (הכול לפי הרשימה…), חייבת להזכיר לנו כי בחיי היום יום כולנו יכולים להעניק חיים, להאיר פנים לזולת, לרומם אותו במחמאות, לתת לו מרחב ואויר גם במובן המטאפורי, להיות עבורו בלי תנאים, בלי לשפוט אותו על איך שהוא מבין ומביע את עצמו.
להעניק חיים זה להתפלל על החולים והפצועים – ובכללם הילד המתוק יוסי, יוסף עזריאל בן חיה מיכל, שעבר החייאה במירון ועדיין שוכב מחוסר הכרה. להעניק חיים זה לחשוב על הצרכים של השני, להתפלל עבורו ולטכס עצות איך אפשר לסייע בעדו.
הערבות ההדדית הנפלאה שנתגלתה השבוע, מהדהדת את הקריאה – מי אמר שחייבים להגיע לעת אסון ויגון כדי להציף את תחושת האחווה, לדלג מעל המחסומים האוויליים, ולפתוח את הלב עבור כל יהודי, כדי להעניק לו את כל מה שיש לנו.
"וכך אמר להם הקב"ה לישראל בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה". (תדב"א כח).