צלע הר הכרמל שבעיר חיפה, נמצאת "מערת אליהו" המפורסמת. לפי המסורת העתיקה, כאשר ברח אליהו הנביא והיה נודד בהר הכרמל, הסתתר במערה זו. סגולות רבות נקשרו אל מערה זו, ויהודים רבים מגיעים לשפוך שיח אל ה' דווקא במערה מיוחדת זו.
בפתח המערה היה עומד יהודי אחד, שומר תורה ומצוות, אשר שימש בתפקידו כשומר המערה. הוא היה דואג לכל צרכי המקום במסירות ובנאמנות. ביום מן הימים עברה בראשו מחשבה לעזוב את תפקידו כשומר המקום. סיבת הדבר היתה, כיון שהרבה אנשים קשיי יום ונדכאים מגיעים אל המערה להתפלל, ורבים מהם מרעישים בקולם ופותחים בצעקות נוראיות ובזעקות מחרידות אוזניים ולב, והקולות הללו מפריעים לשלוות נפשו. מאידך גיסא לא ידע האם ראוי ומותר לו לעזוב עבודת קודש זו, כי הרי בזכותו נשמר המקום כראוי וכיאות.
מחשבותיו בלבלוהו ולא נתנו לו מנוח. הוא לא ידע להחליט ולהכריע בשאלה זו. למרות שלא נמנה על מקהלות החסידים החליט האיש לנסוע לתל אביב, אל מעון קדשו של כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע, על מנת לשטוח בפניו את שאלתו, ולקבל את תשובתו של אותו צדיק אשר היה כעין "אורים ותומים" של כל אותו הדור.
נסע האיש תל אביבה והמתין בחדר ההמתנה במעון הקודש, עד שהגיע תורו להיכנס אל חדרו של מרן זי"ע. בקודש פנימה הביע האיש את רצונו לעזוב את תפקידו כשומר מערת אליהו, וטעמו ונימוקו עמו, שצעקות האנשים מטרידות את מנוחתו, וביקש לשמוע את חוות דעתו הקדושה של מרן מהר"א זי"ע.
כ"ק מרן זי"ע האזין לדבריו ברוב קשב, ואז אמר לו שלא יעזוב את משמרתו כלל. מרן אף ציווה לו לחזור מידיית לחיפה כדי להמשיך בעיסוקו, והמשיך ואמר לו משפט פלאי ביותר: "כאשר תחזור למערת אליהו קח עמך שופר בידך, והיה אם יגיע יהודי ויתפלל בצעקות וקולי קולות, תקע בשופר" – – – וכאן המקום לציין, כי הסיפור אירע באמצע השנה, ולא בתקופת חודש אלול או ירח האיתנים.
האיש קיבל את התשובה הברורה ותיכף חזר לחיפה. הוא קיים את פקודת הקודש, ובחזרתו למערת אליהו לקח עמו שופר, כאשר כולו אחוז פליאה והשתוממות אודות ההוראה הבלתי מובנת שקיבל.
והנה, באותו יום הגיע אל המערה יהודי והחל להתפלל ולצעוק בקולי קולות. מתוך זעקותיו הבינו שהוא בוכה בגין מצבו הקריטי של אביו, אשר שוכב בבית החולים על מיטת חוליו ללא הכרה, והוא נמצא במצב מסוכן ל"ע. תיכף נזכר השומר מהוראת הקודש של מרן מהר"א. הוא קירב את השופר לפיו, ותקע לתדהמת כולם בשופר; תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה.
עברו כמה ימים, והנה הגיע שוב אותו יהודי למערת אליהו, כאשר הפעם היו פניו צוהלות ומרנינות. הוא ניגש אל השומר, ובפיו בשורה טובה וסיפור מדהים ומרגש. וכה סיפר:
"לפני ימים אחדים באתי לכאן להתפלל אל ה' ולצעוק על אבי אשר היה מוטל על ערש דווי רחמנא ליצלן. וזכורני, כי באותה עת תקעת בשופר. ובכן, אספר לך דבר פלא ביותר:
"באותה שעה ממש, כאשר אני שהיתי כאן במקום הזה בתפילתי ואתה תקעת בשופרך, שכב אבי בבית החולים במצב קשה מאוד, כאשר סביב מיטתו עמדו חלק בני משפחתנו. לפתע פתאום, פתח אבי החולה את עיניו לתדהמת הנוכחים, ואך פתח את פיו, כאשר המילים הראשונות היו: 'שמעתי עתה קול שופר' – – – ותיכף ביקש לשתות מים.
"בני המשפחה יחד עם הצוות הרפואי כולו, לא האמינו למראה עיניהם. היה זה נס ממש. למעלה מדרך הטבע. הם לא הבינו אז מה פשר הדיבורים אודות קול שופר. מה לשופר באמצע השנה?
"אבל אני כן יודע", סיים האיש, "אין לי ספק כי ישנו קשר הדוק בין התקיעות שאתה תקעת כאן בשופר לבין הנס הרפואי של אבי שיחיה".
[את הסיפור שמע הגה"ח ר' יצחק לברון שליט"א מאשדוד, מפי בנו של בעל המעשה].
(גיליון עולם של תשובה – בעלזא)