למחרת משה התקשר אלי. הוא אמר לי בהתרגשות: "תודה רבה, אני כ"כ מודה לך על הכל…" קטעתי אותו ואמרתי לו: משה, ממך אני לא רוצה לקבל תודה! הוא שאל: "מה קרה? מה עשיתי?"

סיפר רבי אברהם ישעיהו הבר זצ"ל:

פעם התקשרה אלי מישהי בת 24 מאשקלון. היא סיפרה לי שקוראים לה אפרת, והיא יתומה מאביה ומאמה. אין לה משפחה כלל, חוץ מאח, שקוראים לו משה. משה היה זקוק להשתלת כליה. היא התמסרה מאד להביא את כל המסמכים הנצרכים, והפצירה בי הרבה פעמים לקדם את העניינים. בסוף הצלחתי למצוא לו תורם, ונקבע תאריך להשתלה.

ביום של ההשתלה תמיד יש איזה מתח שהכל יעבור בשלום, והרמתי טלפון לאשתו של משה לשמוע ממנה שהוא יצא בשלום מהניתוח. היא לא הרימה לי, אז התקשרתי לאפרת לשאול אותה. היא ענתה לטלפון, אבל לא הבינה למה אני שואל עכשיו בשלומו של משה. התברר שהיא לא ידעה שההשתלה התקיימה.

התפלאתי באזניה איך זה יתכן שהיא לא ידעה מההשתלה. היא היתה נבוכה, והודתה לי שמשה לא מדבר איתה. היא הסבירה שלמשה יש הרבה טענות עליה מכל מיני סיבות. כל מה שהיא דאגה בשבילו היה מאחורי גבו כי הוא הנשמה היחידה של משפחה שיש לה בעולם, אבל הוא לא מדבר איתה.

הייתי המום. גם כעסתי. אמרתי לה שאני נעלב בשבילה. למחרת משה התקשר אלי. הוא אמר לי "תודה רבה, אני כ"כ מודה לך על הכל…" קטעתי אותו ואמרתי לו: משה, ממך אני לא רוצה לקבל תודה. הוא שאל "מה קרה? מה עשיתי?" עניתי לו: קודם תתאושש מהניתוח, אח"כ נדבר. כעבור כמה שעות הוא חוזר אלי ואומר: "הרב, זהו – התאוששתי. תגיד לי מה עשיתי".

אמרתי לו: אתמול נעלבתי ממך, בשביל אפרת. אתה יודע כמה היא טרחה בשבילך. כל ההשתלה הזו היתה בזכותה. זה הכרת הטוב שלך כלפיה?

הוא התחיל להגיד: "הרב, אתה לא יודע מה היא עשתה לי…" אמרתי לו: משה, אני לא מתערב לך בחיים. אבל ממך אני לא רוצה לקבל תודה. אם אתה רוצה להכיר לי טובה, ובאמת טרחתי בשבילך המון, תשלים עם אפרת. אבל עכשיו אני לא רוצה לקבל ממך תודה. סגרתי לו את הטלפון.

כעבור חצי שעה קיבלתי טלפון מאפרת. היא היתה מרוגשת, ואמרה לי: "הרב, החזרת לי את האח שלי". אחרי שבוע היא התקשרה לספר שעכשיו יש ביניהם קשר יותר קרוב ממה שהיה להם אי פעם. כעבור זמן מה פגשתי אותם, והיתה ביניהם באמת קירבה גדולה, ממש יוצא דופן.

בשיחה שהיתה לי איתו הוא הסביר לי שמה שהביא אותו לעשות כזו תפנית – היה רגש הבושה. כאשר הוא שמע כמה היא עשתה בשבילו הוא הרגיש כאילו הוא מת מבושה. זה הביא אותו לשנות לגמרי את היחס שלו כלפיה.

כאשר ר' חיים וולאז'ינר היה דורש לפני הסליחות, הוא היה מתחיל עם מה שאומרים בסליחות "אלוקי בושתי וגם נכלמתי להרים פני אליך". הוא היה מתאר קצת כמה אנחנו חייבים לרבש"ע על כל הטובות שהוא עושה לנו, ולעומת זאת מה שאנחנו לא הולכים בדרך שצריכים ללכת – והוא היה מתעלף. היו מעירים אותו והוא היה עוד פעם מתעלף. כלומר, היה מתעלף – מהבושה.

אם נתבונן קצת על כל מה שהקב"ה עשה לנו במשך השנה לעומת מה שאנחנו עשינו בשבילו – כלומר כמה פעמים התאמצנו ביותר בשביל קיום מצוה וכדומה – היה ראוי להתעלף מבושה.

פעם דיברתי עם מו"ר הגר"ח פרידלנדר זצ"ל – אמרתי לו, הרב אומר דברים כ"כ נשגבים. אני איש קטן. אני צריך שהרב יגיד לי מה עושים למעשה. הוא אמר לי שכמובן שזה אישי – אבל יש מהלך מאד מיוחד. המחשבה הראשונה שנדרשת מבן אדם בתחילת ליל ר"ה הוא – שתגיד תודה על השנה שעברה. כל אחד קיבל המון דברים במשך השנה, ועכשיו הוא צריך להרגיש כמה הוא מכיר טוב על הכל. משום מה העניין הזה לא הוזכר בשום מקום – שיתחיל את הר"ה עם הרגשת הודאה על השנה שעברה. זו פתיחה חשובה להמשך הדברים שצריך לעשות בראש השנה.

(מתוך גיליון עבודת הימים הנוראים על פי משנתו של הגאון רבי אברהם ישעיהו הבר זצ"ל, מתוך סידרה של ועדים שמסר בישיבת נתיבות חכמה).