סיפור נפלא הובא בספר 'אש להבה': הגה"צ רבי שמשון דוד פינקוס זצ"ל נהג להסתובב בין המושבים בדרום הארץ. בואו השרה אור של קדושה. פניו המאירות באור התורה, שאלותיו הנעימות ותשובותיו המחכימות, העלו את התושבים לרמות חדשות של אידישקייט.
פעם כאשר הרב הגיע לאחד המושבים, ניגשה אליו אישה בשם תמר ודיברה עמו: "אני בת 'בית יעקב', וכל השנים היה לי חלום לבנות בית של תורה. נישאתי לבן ישיבה, סיפרו לי שזכיתי בבן תורה השוקד על התורה יומם ולילה. הייתי מאושרת.
"שבועיים לאחר הנישואין שמעתי את הטריקה. בעלי הצעיר פתח את הגמרא ופתאום טרק אותה בחוזקה. הוא צעק כמעט כשהודיע: 'זהו, יותר אינני מוכן לפתוח ספר!'.
"הייתי מזועזעת, חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל בעלי האברך סיפר לי בלא כחל ושרק כי שנותיו בישיבה היו קשות.
"למה קשות? ניסיתי לשאול בלא קול.
"בעלי משך בכתפיו. הוא אמר שהעיון בגמרא קשה לו, האותיות מסתחררות מול עיניו וקשה לו להתרכז. הוא למד בישיבה רק כדי לקבל שידוך טוב ולא יותר, עכשיו הוא נכסף לעבוד בשדה".
תמר השפילה את עיניה. "כך הגענו למושב הזה. ואכן בעלי לא פותח חומש, לא משנה וכמובן לא גמרא. בקושי הוא תופס תפילה ומניח תפילין ורץ לטרקטור שלו. כל היום הוא על הטרקטור, שר ונהנה".
הרב פינקוס שתק, נהמה של טרקטור הלכה והתקרבה. תמר קיוותה שזה לא הלל בעלה. "הייתה לי מורה מנוסה", הוסיפה נחפזת, "היא הכינה אותנו היטב ליום הנישואין והזהירה שוב ושוב שהתורה היא המצווה היקרה של האיש. תפקיד האישה הוא לשדל ולזרז, להנעים ולזכות את בעלה בתורה, אך לא להכריח".
הדמעות עמדו בקצה העין. תמר שמרה עליהן. היא עדיין לא סיימה את דבריה והטרקטור מתקרב. היא מכירה את הנהמה הזאת, היא שייכת לטרקטור של הלל! עכשיו הוא מייחל לארוחת ערב דשנה. "אחרי עבודה בשדה צריך דלק!" מודיע הלל כשהוא נכנס הביתה.
"דברי המורה עומדים מול עיניי, ואני הולכת אחר בעלי במדבר, כלומר במושב"… סיכמה תמר במהירות.
"מה שאלתך?" שאל הרב פינקוס, נפעם.
"מה אני יכולה לעשות?" התפרץ הכאב, "אני משתוקקת לבית של תורה. בעלי איכר פשוט וגס, איזו דוגמא יראו ילדינו? על מה יישען הבית שלנו, על הטרקטור?!"
הרב פינקוס ענה לה: "התפללי! התפללי מעומק הלב עם דמעות, לאבא שבשמים! תזעקי אליו, הוא ישמע אותך, בת יקרה שלו, התפללי ככל שתוכלי עד שתיוושעי!"
אחר כך התקרב הטרקטור והתקרבה הנהמה. הרב בירך אותה והפליג לדרכו. תמר עמדה על מקומה, רואה את הטרקטור המתקרב ואת בעלה היורד ממנו כשעיניו רעבות ללחם, רק ללחם.
*
שבועות עברו, חודשים נקפו, ויהי היום ושוב הזדמן הרב פינקוס אל המושב הדרומי. תחילה נכנס לבית הכנסת. מעטים מאוד נמצאים שם, לכן צד את מבטו אברך צעיר בעל פנים עדינות ועיניים נוצצות באור מיוחד, יושב והוגה בתורה הקדושה במתיקות שאין דומה לה.
הרב השהה מבט מופתע על האיש, נדמה היה לו שזה… הלל הטרקטוריסט, בעלה של תמר.
"שלום עליכם", לחץ הרב פינקוס את ידיו של האברך העדין ובירר את שמו. עכשיו ידע למעלה מכל ספק: זהו הלל מהטרקטור. להלל הייתה שאלה בוערת מה'דף היומי'. הרב הקשיב וקלט מתוך השאלה את העובדה המפעימה כי אכן בן תורה הוא! השניים פתחו ספרים ושקעו בעומק הסוגייה, עד שלאחר עיון מעמיק הגיעו לפתרון.
האברך הודה נרגשות לרב פינקוס והרב נותר מהורהר. האם יתכן? האין הוא הוזה? רגליו של הרב הוליכוהו לביתו של הלל. הוא נקש קלות, הדלת נפתחה ונפשו של הרב בשאלתו: "איך קרה הדבר? איך הפך איש הטרקטור והאדמה לאיש הרוח והתורה?"
ותמר, אישה פשוטה היא ואינה מבינה, הרי הרב בעצמו אמר לה… האין הוא זוכר? והיא נזכרת במה שאירע באותו יום: הם נכנסו הביתה. ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה. הלל נטל ובירך בחופזה, אכל ברעבתנות, סיים וכבר פנה לישון, עייף ויגע מעמל יומו.
הלילה השתרע על פני המושב, זרוע כוכבים נוצצים. תמר יצאה אל המרפסת ונתנה לזרם הדמעות החמות לשטוף את פניה. במילים פשוטות, כדבר בת אל אביה, דיברה תמר: "ריבונו של עולם, אני רוצה בית של תורה, בן תורה, אנא ברחמים"… תמר לא יכלה יותר. הדמעות דיברו, צעקו ובכו בשבילה. היא אחזה בסורגי המרפסת והרטיבה אותם בדמעותיה.
שעתיים תמימות עמדה תמר בתפילתה עד שכלו כוחותיה. למחרת פנתה לעבודת יומה החדשה, דווקא בבוקר. הלל היה בשדה, חורש באדמה התחוחה, ותמר בחדרה – מתפללת. הדלת סגורה והיא מתייפחת. "ה' אלוקים! אנא, תן בלב בעלי זרעים של רצון, נטיעות של אהבה לתורתך הקדושה! השקה את ליבו בטל החיים של תורתך הקדושה!" תמר בכתה ובכתה עד שכלו כוחותיה.
ביום השלישי הייתה עבודת הלב שלה בעת פנות היום. כך כל יום, כל יום. תמר אישה כשרה, מאירת פנים, היא אינה מבקשת דבר, רק מתפללת, כך הלוא אמר לה הרב.
שמונה חודשים, מאתיים וארבעים ימים, השקתה תמר אדמת בזלת. אין יום שעובר בלי תפילה, תפילה בכל הכוחות.
ויהי היום, והלל נכנס הביתה בחיוך מתנצל. "יש כאן שיעור ב'עין יעקב'. חשבתי לקפוץ… אכפת לך אם אוותר על זמן ארוחת הערב ואצא עכשיו?"
"אם אכפת לי?" רצתה תמר לצחוק ולבכות, אבל היא הנהנה בחיוך מסכים והדמעות מיסכו את עיניה. הלל יצא, טעם מיינה המשכר של התורה, ורצה להמשיך.
"את יודעת", הוא אמר כעבור שבוע, "עכשיו אני חושב שיש ביכולתי לטפל בקשיי הלמידה שאפיינו אותי בילדותי. מה דעתך שנשלם לאברך מקצועי ואני אתקדם קצת?"
בלב מלא שיר ורנן, והפה מביע מילות הסכמה ורצון.
"אני מצטער", אמר הלל כעבור זמן בפנים מתנצלות, "את קיבלת בעל מפרנס, אבל נפשי חשקה בתורה. אני לא יודע איפה הייתי עד עכשיו, אני רוצה ללמוד כל היום, שבתי בבית ה' כל ימי חיי!"
עכשיו התפרצו הדמעות כאשד גואה. היו אלה חברותיה הנאמנות של תמר. שמונה חודשים ליוו אותה דמעות התפילה יום יום, ועכשיו הן נמהלו בדמעות האושר.
"הרב שואל איך התהפך ליבו של הלל?" שאלה תמר הנרגשת, "הרי הרב בעצמו אמר לי שאתפלל. זה מה שעשיתי, זה הכל".
זה הכל… אבל זה מה שהביא לה את הישועה – בעל בן תורה!
(גיליון 'קבלת שבת' מתוך הספר 102 סיפורים חלק ב' – מאת ר' צבי נקר)