במדרש תנחומא "כי תשא את ראש בני ישראל" פתח רבי תנחומא בדברי שלמה המלך החכם מכל אדם, שאמר ב'קהלת' "מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון".
אומר רבי תנחומא בר אבא, אמרו לו לשלמה המלך, אילו מישהו אחר היה אומר דבר כזה, היינו שוחקים עליו. מה זאת אומרת 'מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה יאכל',. הרי ברור הדבר שאדם שעבד כל היום, ובלילה אכל רק מעט, שנתו נודדת מעיניו. ולא מסוגל לישן היטב, והיאך אפשר להשוותו למי שאכל הרבה לפני ששכב לישון.
ענה להם שלמה ע"ה, לא הבנתם את דברי. לא דיברתי על עובד עבודה גשמית וחומרית אני דיברתי על עובד ה' העמל בתורתו.
וכן השינה שהזכרתי אין הכוונה על השינה גשמית שהאדם ישן במיטה, אלא על מה שאדם ישן אחר אריכות ימיו ושנותיו, כשהוא ישן שנת עולמים. "יאכל" היינו הלימוד שלומד.
ואם מעט אם הרבה יאכל, אדם שלומד מעט תורה ואדם שלומד הרבה תורה, שניהם מקבלים אותו חלק בגן עדן, אמנם על פניו גם זה לא ייתכן.
שוב השיב שלמה המלך לשואלים אלו, הרי מצינו שהשווה הכתוב את שמואל הנביא, למשה ואהרן. ככתוב משה ואהרן בכוהניו ושמואל בקוראי שמו ואיך זה ייתכן? הרי משה רבינו חי 120 שנה, ושמונים שנה מתוכן עסק בתורה ובמצוות, ו-40 שנה הנהיג את עם ישראל ועסק בצרכיהם במצרים ובמדבר.
לעומתו, שמואל הנביא חי רק 52 שנה, ואת רובן השקיע בהנהגת עם ישראל.
כיצד ייתכן לומר לומר ששניהם שקולים ושווים זה לזה? הרי ההספק של משה רבינו היה יותר מכפול מההספק של שמואל הנביא.
את התשובה, על זה עונה שלמה המלך, במשל הבא.
מעשה במלך ששכר קבוצת פועלים לעשות מלאכתו. אחרי שעתיים הגיע המלך, התעניין במעשיהם, ובחר לו את אחד מן הפועלים לטייל אתו בין שבילי חצר הארמון.
הפועל כמובן מילא אחר מצוות המלך, והתלווה אליו, שוחח עמו וטייל עמו במשך כל היום עד שהגיעו כל הפועלים לבקש את שכרם.
המלך נתן לכל פועל שכר של 12 שעות עבודה, נעמד גם אותו פועל שטייל עם המלך וביקש את שכרו משלם. אמר לו המלך, ידידי היקר, אני לא מבין אותך. הרי הם עבדו 12 שעות, אתה עבדת רק שעתיים ואתה רוצה שאני אשלם לך שכר על 12 שעות עבודה?
השיב לו הפועל החכם, אדוני המלך, הרי אני מצידי הייתי עובד בשמחה 12 שעות. ומה ששלפת אותי מבין הפועלים האחרים, ולקחת אותי לטייל עמך. אני לא אשם בזה שעבדתי רק שעתיים, בסך הכל גם אני שמעתי בקולך ועשיתי את מצוותך בשלימות, על כן גם מגיע לי שכר מלא.
כך גם שמואל הנביא, הוא מצדו היה עובד את הקב"ה אפילו 120 שנה בשמחה רבה בעמל וביגיעה. הקב"ה החליט לקחת אותו אחרי 52 שנה, ולכן מגיע לו שכר מלא על כל השנה. וכדאיתא במדרש שיש אנשים יגעים בתורה 20 או 30 שנה ומסתלקים מהעולם, הם אומרים לקב"ה, אם לא היית מסלק אותנו קודם זמנינו, היינו ממשיכים לעבוד אותך בשמחה.
על זה אמר שלמה, מתוקה שנת העובד. השכר שמקבל עובד ה' הוא שכר מלא, בין אם מעט ובין אם הרבה הוא אכל, לא משנה כמה שנים הוא הספיק לחיות ולעמול בתורה, אם את השנים שבהם הוא היה בעולם הזה ניצל כראוי, כך גם מגיע לו שכרו משלם בשמי מרום.
וענה להם המלך שלמה, שגם הלשון והשובע לעשיר אינו מדובר על 'עשירי ממון', אלא על 'עשירי תורה'. מי שזכה להיות עשיר בתורה, השובע שיש לו בתורה לא מניח לו לישון לאחר הסתלקותו, כי כשאדם היה עשיר בתורה והעמיד תלמידים הגונים הוגי תורה הולך לבית עולמו, לא נותנים לו 'לישון', כי הם כל הזמן עוסקים בדברי התורה שלמדו ממנו, בתורה, בתלמוד, בהלכות, באגדות, וממילא שפתותיו דובבות, ואינו יכול לישן.
כך גם בפרשת שקלים, _ כי תשא, אמר משה רבינו לקב"ה רבונו של עולם, עכשיו אני מלמד את ישראל תורה, אבל אחרי שאסתלק מהעולם, לא יזכרו אותי בכלל!
אמר לו הקב"ה לא כן הדבר, רק כמו שעכשיו אתה נותן להם את פרשת שקלים, ובמצווה זו אתה זוקף את ראשן, 'כי תשא' מלשון הרמה וזקיפת קומה, כך בכל שנה ושנה שתקראו פרשה זו לפני, כאילו אתה עומד שם וזוקף את ראשם שנאמר "כי תשא את ראש בני ישראל", ולא נאמר "שא את ראש בני ישראל", ופירוש "כי תשא" שבכל פעם ופעם שתשא את ראשם, כלומר, פעמים בשנה אחת כשקוראים את פרשת כי תשא על סדר הפרשיות בתורה, וגם כשקוראים אותה ב'שבת שקלים'.
**
הכסא היה רעוע והתנדנד ונפל הכסא יחד עם רבינו זצ"ל על הריצפה
וכן הדבר בכל הגאונים הצדיקים שזכו להעמיד תלמידים רבים ההולכים בדרכיהם גם שנים רבות אחרי עלייתם בשמי מרומים, וראיתי להזכיר את מורי ורבי הגאון הקדוש הצדיק הירושלמי רבי זונדל קרויזר זצ"ל בעל ה'אור החמה' על הש"ס ושו"ע, שזכיתי לצקת מים על ידיו וללמוד מפיו במשך שנים.
רבי זונדל היה גר בשכונת 'כנסת' בירושלים, וביתו היה בנוי באופן חלקי מעץ. הבית היה קטן, צפוף וקר. וכשהטמפרטורות צנחו מטה, הורגש הקור היטב בתוך הבית.
נוסף לזאת נקיי הדעת שבירושלים, לא היו לובשים בגדי צמר, גם כשהקור היה גדול מאוד. כי חששו מאיסור שעטנז, ונמנעו מלבישת צמר מחשש שאולי דבק פשתן בצמר הכבשים לפני שנגזז מהם, ולא סירקו אותו מספיק. וע"כ הקור הגדול היה קשה שבעתיים.
רבי זונדל היה עני ואביון, אבל הוא היה איש מוערך מאוד, ואילו רצה ליהנות מהזולת היו מסדרים לו ומסייעים לו לקנות בית יותר ראוי למגורים.
גם זכיתי בסייעתא דשמיא ללמוד אתו ביחידות בביתו, פעם אחת בהיותי אצלו בביתו לבשתי עוז ופניתי אליו, רבינו! אני לא מבין, אמאי אתם גרים בכזה בית, אי אפשר לחיות כך, הקור חודר לעצמות, המקום צפוף, חייבים לעבור לדירה קצת יותר מרווחת ויותר אטומה לפגעי מזג האוויר?
מיד ענה לי ר' זונדל שאני באמת צודק, וצריכים לדאוג לדירה יותר טובה, אבל אין לי מה לדאוג, כי הוא אכן מטפל בעניין, ועובד על הנושא הזה.
לתומי חשבתי שאם הקדוש ר' זונדל אומר שהוא מטפל בזה, כנראה שהדבר יארך רק כמה חודשים, מקסימום שנה, כדי למצוא בית מרווח יותר ומתאים יותר למגורים.
עברה שנה, עברו שנתיים, והבית נשאר אותו בית. הוא לא עבר לשום מקום. מדי פעם הערתי שצריכים לעבור למקום אחר לדירה נורמלית יותר, והוא הרגיע אותי בכל פעם מחדש שהנושא בהחלט בטיפול, הוא כלל לא חושב להישאר כאן בדירה העלובה הזאת זמן רב.
ביום מן הימים הגעתי ללמוד בביתו, ור' זונדל עלה על כסא להוריד ספר מהמדף. הכסא היה רעוע והתנדנד ונפל הכסא יחד עם רבינו זצ"ל על הריצפה,
הפעם כבר נזעקתי ואמרתי לר' זונדל בתוקף שזה לא עסק, חייבים לעבור דירה. אני רוצה לשמוע ממנו איפה זה אוחז. האם הוא כבר מצא דירה וחתם על חוזה רכישה, או שהוא עדיין בשלב החיפושים. אני רוצה לדעת עם מי הוא דיבר ואיך הוא מחפש דירה. עמדתי על כך שהוא לא יפטור אותי בתשובה סתמית על כך שהנושא בטיפול.
משראה שאני מתעקש לקבל תשובה, גילה לי ר' זונדל את הסוד. יש לי פה, לא רחוק, דירה מאוד נחמדה. יש שם ד' אמות על ד' אמות, וזה מספיק לי די והותר. זאת הדירה הסופית שכל בני האדם מגיעים אליה לבסוף. זה המקום הקבוע, פה אנחנו נמצאים רק באופן זמני, והדירה שלי היא דירה מצוינת ביחס למשהו זמני…
**
לא עברו ימים אחדים, ושוב הוא 'תפס' אותי בשעה שעסקתי בחשבון על חשבון לימודי הגמרא
אכן שנים רבות קודם לכן נקשרה נפשי בר' זונדל קרויזר. מעת הייתי ילד בחיידר עד גיל מבוגר ר' זונדל היה הרבי שלנו. הוא לימד אותנו גמרא בשעות הבוקר, ובשעות אחה"צ היה לנו מורה יקר וחביב שלימד אותנו גם חומש רש"י, הלכה וכן חשבון.
אני ב"ה זכיתי לקשר טוב עם ר' זונדל, מאוד אהבתי אותו. ורק פעם אחת היה איזה עניין קטן בינינו, ומעשה שהיה כך היה:
המורה של אחר הצהרים ראה שאני מאוד מצליח בלימודי החשבון. המקצוע הזה ממש שבה את ליבי, הייתי משקיע בחישובים מהירים ונהנה מכל רגע של פתרון תרגילים. המורה שראה שכך הם פני הדברים, החליט המורה להוסיף מעט על הידע שלי, והתחיל להכניס אותי גם לנושא של שברים עשרוניים, הוא הכין לי תרגילים ולימד אותי איך לפתור. הקדשתי לעניין מחברת מיוחדת, ופשוט שקעתי בנושא הזה עד למעלה מהרגיל.
עד כדי כך התלהבתי מהעיסוק בחשבון, שקרה שבסדר הלימוד של הבוקר, בזמן שהיינו אמורים לחזור על הגמרא, בלי ששמתי לב שלפתי את מחברת החשבון, והתחלתי תרגילי חשבון.
ר' זונדל הסתובב בכתה, וראה שבן ציון גוטפרב מצא לעצמו תעסוקה אחרת במקום לימודי הגמרא. הוא שאל אותי מאי האי, ואני נבוכתי והשבתי לו שבטעות, לא שמתי לב, התחלתי לעשות תרגילים.
אחרי כמה ימים שוב אירע מקרה דומה, והוא שוב העיר לי בעדינות. פעם שלישית העיר שוב, אבל בסופו של דבר הוא הבין שמשהו קרה פה. הוא ביקש לראות את המחברת, וכשראה שאני משקיע בחשבון יותר מדי, אמר לי ר' זונדל שאני צריך להפסיק, זה תופס לי את הראש יותר מדי.
לא עברו ימים אחדים, ושוב הוא 'תפס' אותי בשעה שעסקתי בחשבון על חשבון לימודי הגמרא.
ר' זונדל קרא לי, הוא היה מאוד רגוע, ובלי שום טיפה של כעס. ביקש ממני להביא לו את המחברת, והחל לקרוע אותה לגזרים, את המחברת שכל כך השקעתי בה. הוא עשה זאת בכזה רוגע, בלי שום כעס ורוגז, אמנם אני כעסתי עליו מאוד, כי המחברת היתה מאוד יקרה ללבי.
אחרי שבוע או שבועיים, שבהם לא ניגשתי אליו ולא דיברתי עמו מטוב ועד רע, קרא לי ר' זונדל והסביר לי מדוע נהג כך: וכה הוסיף להסביר שבכל הש"ס אין צורך להשתמש בשברים עשרוניים כדי להבין איזו סוגיא, או איזה תוספת בש"ס ודי בארבעת הפעולות הפשוטות של החשבון – חיבור וחיסור, כפל וחילוק. את אלו צריכים לדעת כדי להבין סוגיות שונות בגמרא, אבל שברים עשרוניים ובעיות מתמטיות זה כבר לא קשור ללימודי הגמרא, ולכן עלי להתנזר מזה, רק להשקיע כל כוחי ומוחי בלימוד גמ' ותוס'.
ההסבר שלו היה בבחינת 'דברים היוצאים מן הלב'. שהרגשתי שהוא עשה מה שעשה אך ורק מתוך אהבה עצומה אלי ומתוך דאגה לחינוך שלי, בלי שום שיקול אישי, ולכן קיבלתי את דבריו והצלחתי להתגבר על הכעס והעלבון. ומאז והלאה, איבדתי את הטעם בלימודי חשבון, ויותר לא השקעתי בהם בכלל, ומאז גדלה אהבתי אליו לאין ערוך.
אבל לא איש כאבי מורי יוותר על ברכתו של גדול הדור
אוסיף עוד סיפור קצר לכבוד אבא מארי הצדיק הקדוש המפורסם רבי יצחק דוד זצוקללה"ה שבאחת הפעמים שהגיע אבי מורי אל החזו"א לשוחח אתו בענייניו הקדושים, ובההיא שעתא אפסו כוחותיו של החזו"א, שהרי כידוע הוא היה מתייגע בתורה עד כלות הכוחות כפשוטו ממש. ואבא רצה לקום וללכת, אבל לפני שיצא ביקש מהחזו"א שיברך אותו כמנהגו בכל פעם שביקר אצל החזו"א הקדוש. החזו"א סימן לו שאין בו כח לדבר ואינו מסוגל לברך אותו, עד כדי כך היה חלש, אפילו לומר כמה מילים לא היה בו כח.
אבל לא איש כאבי מורי יוותר על ברכתו של גדול הדור. הוא התחכם בעצה מיוחדת, ושאל לחזו"א אם אפשר לו להתברך מפיו מדין שומע כעונה, דהיינו שהוא יברך את עצמו, והחזו"א ישמע את ברכתו ויענה 'אמן', ועל ידי כך תחול הברכה.
החזו"א הרים את עיניו מולו, והרהר בשאלה הזאת זמן מה ולאחר מכן הנהן לאות הסכמה, לאחר שחישב בדבר והגיע למסקנה שאפשר לברך אותו כך, באופן של 'שומע כעונה'.
משראה אבי מורי שהחזו"א עצם את עיניו והסכים לכך החל לברך את עצמו בברכת 'אהבת עולם' – "אבינו אב הרחמן המרחם רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל. לשמוע, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה, והאר עיננו בתורתך, ודבק לבנו במצוותך, ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך!" ושתק, ותיכף מרנא החזו"א השיב על ברכתו 'אמן' בעיניים עצומות, וכידוע דבר מדבריו של מרנא החזו"א לא שב ריקם חלילה, וגם ברכה זו התקיימה בו באבי מורי זצ"ל, ביתר שאת וביתר עוז.
**
היוצא מדברינו שבשני דברים צריכים אנו להתבונן ולדעת בשעשה שקוראים את פרשת 'כי תשא'.
הדבר הראשון הוא כשקוראים פרשא זו מהתורה הקדושה, משה רבינו בכבודו ובעצמו זוקף את קומתינו ומרים את ראשנו, כמו שנאמר 'כי תשא את ראש בני ישראל', כך מעיד המדרש תנחומא! צריכים לנצל את זקיפת הקומה הזאת להתעלות רוחנית, לנצל את זה כדי להגיע לפסגות חדשות בעבודת ה', ולא לדשדש באותו מקום שבו היינו עד כה.
התבוננות השניה ממדרש זה, הוא שאדם צריך לדעת שככל שהוא מנצל את השנים שלו פה בעולם הזה, כך הוא יזכה שגם לאחר שכבר לא יהיה כאן, ימשיכו מעשיו הטובים לעשות פירות, ויש בזה מוסר והתעוררות גדולה לנצל את הזמן עד תום, כי כל פעולה שאנו עושים עכשיו, תכפיל את עצמה אלף אלפי פעמים לאחר לכתנו, כאילו אנחנו עדיין חיים וקיימים וממשיכים לעשות את מה שעשינו בחיי חיותינו. והקב"ה ימלא ימינו ושנותינו ואת ימיהם של כל ישראל, לעובדו עבודה ישרה תמה ומקובלת לפניו לרצון, אמן כן יהי רצון.