האם קרה לכם שדפדפתם בעיתון, התעכבתם על כתבה שנראתה לכם חשובה או מעניינת, ובסיום הקריאה נותרתם עם הרגשה שבעצם לא קראתם כלום?
ייתכן שהכתבה היתה מנוסחת היטב וענתה לכל כלל אפשרי שנלמד בקורסי העיתונאות, ובכל זאת, התוצאה היתה משמימה.
וההבדל בין עיתונאי מַשְמִים לבין עיתונאי מבריק, הוא לעתים קטן מאוד.
שניהם עשויים להיות מוכשרים בכתיבה ובעלי גישה למקורות מידע, ובכל זאת, האחד יצליח לחדש, והשני – לא.
ההבדל בין שניהם הוא בכישרון העיתונאי-הבסיסי: היכולת לשאול שאלות.
עיתונאי טוב לא רק מספר מה קרה. הוא בעיקר שואל שאלות על מה שקרה.
ככל שישאל שאלות רבות יותר, כך הוא יגלה רבדים רבים יותר במאורעות או בתופעות – ובהתאם, יוכל להגיש מידע רב-ערך.
אני מציע לאמץ את שיטת 'העיתונאי המבריק' כדרך חיים.
בואו נתחיל לראיין את החיים שלנו: בואו נלמד לשאול אותם (כלומר את עצמנו, הפועלים בתוכם) שאלות.
כמובן, נצטרך להתגבר ראשית על מחסום מנטלי. כאנשים שרוצים להתקדם, שאלות נראות לנו לעתים טרחניות, הססניות ומדשדשות. לעתים השאלות מעוררות בנו תחושת החמצה או תחושת אשמה. אנחנו מעדיפים בהרבה מקרים לא לראיין את עצמנו ולא לגלות דברים חדשים, אלא לחתוך, להכריע, לפתור ולהתקדם.
אבל האמת היא, שסימני שאלה הם המצע שעליו צומחת יעילות. שככל שנדע לשאול שאלות מכוונות יותר ומדויקות יותר, כך יהיה לנו ברור יותר מה נכון לנו לעשות.
בכל ענף שחותר לפתרונות חדים וממוקדים – איסוף נתונים הוא שלב בעל חשיבות עצומה, עוד הרבה לפני שמדברים על עיבוד הנתונים.
זה נכון לגבי הרופא שמתַחקר את הפציינט לגבי אורחות חייו ותופעות נלוות; זה נכון לגבי סוכנויות ביון שמשקיעות משאבים אדירים במודיעין; זה נכון במחקר המדעי לכל ענפיו; וזה נכון, לחלוטין, גם לחיים שלנו.
איך שואלים שאלות?
קודם כל: שואלים. לא מקבלים דברים כמובנים מאליהם.
גם אם יש לך רמה גבוהה של ודאות ביחס למה שקורה, תשאל. אולי תופתע.
שואלים בכנות. לא מאלצים את השאלות להתאים את עצמן לתשובות שאנחנו משתוקקים לקבל, אלא משחררים אותן להביא כל תשובה שתמצאנה.
שואלים הרבה שאלות. לא מסתפקים בבירור שטחי, אלא חותרים להבין רבדים נוספים. כל שאלה פותחת עוד חלון, ומאפשרת לנו להתבונן על הנושא הנדון מזווית נוספת.
כשאדם מסתפק, לדוגמה, אם לפרוש לפנסיה מוקדמת, ייתכן שהשאלה "האם אהיה משועמם או שהנינוחות תיטיב אִתי", היא רק קצה הקרחון של מה שמטריד אותו באמת.
ככל שישאל שאלות רבות, גדלים סיכוייו להגיע לבהירות פנימית רבה יותר:
מה יהיה המחיר הכלכלי של הפרישה?
האם אני מוכן לשלם אותו?
איך אני רואה את סדר היום שלי בפנסיה?
האם תהיה לכך השלכה על יחסיי עם בני משפחתי?
האם יש לי קשרים חברתיים נוספים מחוץ למעגל היום-יומי?
עד כמה קשרים כאלה משמעותיים לי?
האם אני זקוק למחויבות כדי לנוע, או שיש לי משמעת עצמית מספקת?
האם חוסר המעש יכניס אותי לדיכאון?
האם תהיה לי הזדמנות לממש שאיפות שכל חיי דחקתי לתקופת הפנסיה?
ואלו, כמובן, רק חלק מהשאלות שצריכות להישאל.
ואז שואלים שוב.
לפעמים, גם אחרי ששאלנו וענינו, עדיין לא השתרר בתוכנו השקט. עדיין הספק מנקר, והכאב לא שָכך.
זה קורה מפני שהתשובות האמיתיות, כלואות לא פעם בתחתית התודעה שלנו, במרתף עמוק ומכוסה שכבות טיח.
לכן, שואלים שוב. ואז שואלים שוב. ואז – שואלים שוב. ושוב. עד שנרגיש שהגענו אל הנקודה הנכונה.
נדרשות לפעמים שש, שבע או יותר סדרות של שאלות שחוזרות על עצמן, כדי לסלק עוד שכבה ועוד שכבה, לפרוץ את המרתף, ולחלץ את התשובות המבוהלות שכלאנו בו.
וזה, תסכימו אתי, סקופ שכל עיתונאי מבריק היה מתכבד בו.
מילון מונחים:
שאלה – פעולה מודעת של עצמי מול המציאות, המאפשרת לי התחלה של שינוי.
הצעד הראשון לגילוי של הלא ידוע.
תשובה – מצב שכלי ורגשי בו יש, לעתים באופן זמני בלבד, תחושה בטוחה ויציבה שלי מול ספק שהתעורר מכל סיבה שהיא.
משהו לקחת לדרך:
את תהליך השאלות אפשר, ואפילו רצוי, לעשות מול שותף למחשבה: יועץ, מטפל או חבר.
נוכל לומר להם בכנות: אנחנו לא מבקשים שתציעו לנו תשובות, אלא שתשאלו אותנו שאלות. גם כאלה שלא עולות בדעתנו. את התשובות כבר נגייס אנחנו מתוך עצמנו,
אבל זה יהיה בשלב הבא. כי הדרך להצלחה לא מתחילה בתשובות – היא מתחילה דווקא בשאלות.
משפט:
שאלות שלא נשאלות עלולות להפוך בעתיד לחרטות.
(פרק מתוך הספר 'רגעים של כוח'. ד"ר עוז מרטין פסיכותרפיסט בעל שם שספריו יצאו במהדורות רבות. לרכישת הספר ולקבלתו במשלוח לבית ניתן להתקשר : 058-7676321)