א' ו' מתגורר בירושלים והיה צריך לקבל מסמך מאדם מסוים, אבל האיש שכח להשאיר לו אותו. ולא עוד – הוא יצא לשדה התעופה בדרכו לחו"ל…
השיג אותו א' בפלאפון והציע לו למצוא בנתב"ג איזה "מישהו" מוכר ולהפקיד אצלו את המסמך. לעצמו חשב: 'הרי יש רכבת מהירה מירושלים לנתב"ג – 21 דקות בסך הכל – אצא לנתב"ג, אאסוף את המסמך ואשוב במהירות הביתה!'
אך בעל המסמך לא מצא בנתב"ג אדם מוכר שאפשר לסמוך עליו. הציע לו א' להשאיר את זה אצל אחד האנשים בדוכן של בית חב"ד, וכמובן לא לשכוח לקחת ממנו את הפרטים.
כך היה. המסמך הופקד אצל "הרב בנימין", הוחלפו עימו מספרי הטלפון ומיודענו עלה על המטוס.
זה היה ביום ראשון. כבר באותו יום יצר א' קשר עם "הרב בנימין" על-מנת לפגוש אותו למחרת, יום שני בבוקר. "הרב בנימין" הפתיע ואמר שהוא נמצא בכפר-חב"ד ולא בנתב"ג. א' כבר חשש שמדובר בטעות. 'האם אתה לא שליח בשדה התעופה?' האיש הסביר שהוא מתנדב שם רק פעם בשבוע – בימי ראשון…
הברירה היחידה הייתה לנסוע לכפר חב"ד. א' מעולם לא ביקר שם בעבר, ולפי דרך הטבע גם לא היה אמור לבקר שם בעתיד. אם היה עולה בדעתו שיצטרך לנסוע לשם ייתכן שהיה מוותר לגמרי על המסמך, למרות מניעת הרווח הכרוכה בכך, שכן סדר- יומו לחוץ ביותר ועיתותיו לא בידו. מילא לנסוע ברכבת מהירה, 21 דקות לכל צד, אבל מעבר לכך? זה כמעט לא ייתכן!
אך את הנעשה אין להשיב.
*
ביום שני יצא לכפר חב"ד, בידיעה שסדר-יומו ישתבש לחלוטין. לאחר בדיקת נתוני התחבורה בדרך הכי מהירה לאותו יום, התברר שמדובר בלקיחת רכבת לתל-אביב, שם להחליף רכבת שמגיעה לכפר חב"ד. בדרך חזור הטיול חוזר על עצמו. רכבת מהכפר לתל-אביב, ושם להחליף לרכבת שמגיעה לירושלים.
בירידה מהרכבת בכפר חב"ד, לא הבחין בנפש-חיה לאורך הרציף. ופתאום חשב לעצמו: 'מה זימן אותי הקב"ה למקום השומם הזה שבו מעולם לא הייתי?'
את התשובה קיבל במהירות-שיא: לפתע הוא מבחין בהמשך הרציף בחפץ גדול ובולט על הרצפה. מתקרב בהיסוס ורואה: ארנק של אשה. אבל לא סתם: ארנק שמן!
א' מרים ופותח ועיניו מסתנוורות: חבילה עבה – שטרות של 200 – מונחת לצד כרטיסי אשראי, כרטיס קופ"ח ורב-קו. גם היו שם סימנים שהראו שבעלת הארנק שייכת לקהילת חב"ד.
הוא מאוד ממהר, אבל הדבר הדחוף הזה מאלץ אותו להתעכב. מתקשר לחברת האשראי ומבקש את מספר הטלפון של השם המודפס על כרטיס האשראי, והחברה מסרבת לספק פרטים. מתקשר לקופת החולים המסוימת, אך באורח-פלא הם לא מצליחים למצוא במחשב מבוטחת זהה לפרטים שמופיעים בכרטיס. מוזר. בחלוף עשר דקות שלא קידמו אותו למחוז חפצו, החליט להיכנס לכפר ולנסות לאתר את בעלת האבדה.
בבית חב"ד, הממוקם בסמוך לתחנת הרכבת, לא ידעו כל פרט לגבי בעלת הארנק. הוא התקדם לתוך הכפר, פגש את "הרב בנימין" ולקח את המסמך – אך בנוגע לארנק לא חלה התקדמות. לא "הרב בנימין" ולא אף אחד ממכריו ששהו לצידו בבית הכנסת הצליחו לזהות במי המדובר.
גם ניסיונות לאתר בטלפון משפחות בכפר עם שם דומה, לא צלחו. בסופו של תהליך מסר לו מישהו מספר סלולארי שהוא כנראה המספר של בעלת הארנק…
*
היה חשוב לו מאוד לאתר אותה בשיא המהירות משלוש סיבות:
- אדם שמגלה שנאבד לו ארנק "מפוצץ" בכסף, מרגיש בכל שנייה שחולפת ש"חרב עליו עולמו", ולכן חובה לקצר עבורו את "עינוי-הדין"…
- בארנק היה מונח גם רב-קו. פירושו של דבר: אם המאבדת נמצאת כעת ברכבת, הווי-אומר שהיא לא תוכל לרדת באף תחנה… ללא רב-קו היא מנועה מלצאת החוצה, ומי יודע אם גם לא יאשימו אותה לאמור: 'גברת! איך 'התפלחת' לפה, אה?!'
- מצווה מדאורייתא של השבת-אבדה, וזריזין מקדימין למצוות…
*
הפלאפון צלצל.
צלצול. מתח.
צלצול. מתח. האם תענה לשיחה – ואולי לא? האשה ענתה! 'ברכה ושלום! האם נאבד לך ארנק?'
– 'לא!'
בטוחה שלא?
– 'בטוחה!'
'אולי בכל-זאת תבדקי?'
– 'זה מיותר. אין צורך. לא נאבד לי ארנק. תודה-רבה'.
'רגע! רגע! את חברה בקופת-חולים פלונית, וכרטיס האשראי שלך נראה כך וכך?'
הוא כמובן לא מסר את כל הסימנים, אלא רק מקצתן, על-מנת לגרום לה לקחת את הענין ברצינות.
הצרחה שנשמעה בפלאפון הייתה מקפיאת-דם. זעקה אמיתית של אימה הנופלת על אדם שאיבד את ממונו – וואו!!! איך נאבד לי הארנק?! זה לא יכול להיות! כל החיים שלי נמצאים בארנק הזה'.
*
עד עצם היום הזה אין לה קצה של מושג איך אבד לה הארנק. למיטב ידיעתה הוא היה מונח באופן שמור בתוך התיק, והנה מישהו טוען שהוא בכלל ברציף הרכבת…
מסתבר שהיא עדיין לא יצאה מהרכבת הנוסעת, ולכן לא הספיקה להבחין בהעדר הרב-קו. בתחנה הראשונה ירדה ועלתה על הרכבת בכיוון הנגדי.
סוכם ביניהם שא' ישאיר את הארנק אצל פלוני בכפר, אך היא לא הסכימה שזה יקרה לפני שא' ימשוך משם לעצמו 2,000 ₪.
א' סירב: 'לא אמכור את המצוה בכסף!'
הבינה שכנראה לא הציעה מספיק, והורתה לו למשוך משם 5,000 ש"ח!!!
אך א' בשלו: 'בשום-אופן לא אמכור את המצוה בכסף!'
ברגע שהארנק הגדוש נחת בחזרה לידיה, התקשרה להודות לא' במלא-פה, וא' כבר הבין אל-נכון מדוע זימן אותו הקב"ה באותו יום שני לכפר חב"ד. מקום לא ביקר מעולם, ואף לא התעתד לבקר בו אי-פעם…
(גיליון איש לרעהו)