"וישימני לאב" (מ"ה, ה)
רבי משה טורק זצ"ל, זכה לנשיאות חן מיוחדת בעיני ה'חזון איש'. לאחר שעמד על תכונות יושרו ואמינותו, ויראת-השמים שמנחה את דרכו, הוא מינה אותו לשליחו לטפל בכמה עניינים שונים ורגישים, עתים בגלוי ועתים בסתר, ורבי משה מצידו ביצע את שליחותו בנאמנות ובשלימות.
לעת זקנותו של רבי משה, כאשר הוא ביקר פעם במעונו של שר התורה מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל לרגל שמחה משפחתית, רבי חיים יצא מגדרו לכבדו. הוא לא רצה להתיישב לפני שרבי משה ישב, ואילו רבי משה מצידו כמובן התעקש שלא לשבת לפני שרבי חיים ישב במקומו. כך הם עמדו ודנו ביניהם כמה רגעים מי ישב ראשון… רבי חיים שראה את הנוכחים מחייכים נוכח המחזה כיצד שני תלמידי-חכמים מהדרים ומסלסלים זה בכבודו של זה – הוא החווה באצבעו על רבי משה ואמר במילים מדודות וקצרות כדרכו: "כשאני הייתי עוד בחור צעיר אצל ה'חזון איש', הוא כבר היה מבאי ביתו ועושי דברו"…[1]
בהזדמנות מסויימת אף זכה רבי משה להורמנא נדירה מבעל ה'חזון איש', עדות ישירה מפיו על יראת-השמים שקיימת בו. כן העיד רבי אהרן ישעיהו רוטר שליט"א, בעל ה'שערי אהרן' ומתלמידיו החשובים של ה'חזון איש', ששמע בשעתו מבעל-המעשה: היה זה כאשר נכנס אברך תושב בני-ברק והתאונן בפני ה'חזון איש' על בנו שצצו אצלו לאחרונה הפרעות מסויימות והוא חושש על עתידו הרוחני? ה'חזון-איש' חשב לרגע והשיבו: "תשלח אותו לתל-אביב ללמוד אצל רבי משה טורק, אצלו הוא יוכל לרכוש יראת-שמים"…
ארחות אי"ש האלוקים
רבי משה כדרכו לא החזיק טובה לעצמו, ואת מה שזכה לראות ולספוג במחיצתו של ה'חזון איש' סיפר תמיד בערגה ובהתרפקות במרוצת השנים באוזני תלמידיו וצאצאיו, ובאוזני כל מי שבא לפניו וביקש להתחמם כנגד אורן של צדיקים ולהבעיר לבו באש קודש שלהבת י-ה. הוא היה מומחה לתאר ולהעביר את הדברים כצורתם וכלשונם, אפילו במנגינה שיצאו מפיו הקדוש של ה'חזון איש', ובאופן חי ומקיף, והשומעים חשו כאילו תמונה חיה נפרשת כנגד עיניהם:
הוא סיפר תמיד על גודל עמלו ויגיעתו בתורה של ה'חזון איש' עד כלות הכוחות ממש. לפי תיאורו, היה זה מחזה נפוץ לבאי-הבית לראותו שקוע בתורה בשקיעות נוראה עד שלא היה מרגיש כלל שנכנסים אל החדר ועומדים בסמוך אליו ממש. בימי הקיץ החמים הוא היה לומד במרפסת הבית, והעוברים ושבים יכולים היו לראותו מסתובב לאורכה ולרוחבה של המרפסת כשהוא אחוז שרעפים, שקוע כולו בעומקה של סוגיא. כאשר סיים את עיונו העמוק לפעמים היה באפיסת כוחות מוחלטת, והיה מפיל את עצמו אין-אונים על הספסל שהיה מונח בצד המרפסת. לא פעם אירע שמרוב מאמץ הוא נאלץ להפיל את עצמו על הריצפה במרכז חדר לימודו, מחוסר כח לפסוע כמה פסיעות בודדות עד למיטה. תוך שאומר: "זהו! נגמרו הכוחות!"…
גם עבודת התפילה של ה'חזון איש' חרטה ברבי משה רושם בל-ימחה. רבי משה תיאר איך התפילה סחטה ממנו את לשד תמצית כוחותיו. בדרך כלל בעת התפילה הוא היה ישוב לכיוון המזרח כשפניו כלפי הקיר, ולא יכלו לראותו בעת שמתייחד עם קונו בתפילה, אך בחלקים מסויימים של התפילה יכלו המתפללים לשומעו היטב. לדוגמא, בקריאת-שמע בשחרית וערבית הוא היה מאריך זמן ארוך מאד בפסוק הראשון, והיה מסיים כאשר הציבור כבר אחז בסוף קריאת שמע, ולאחר שסיים היה נשען על המשענת באפיסת כוחות. תנועה זו לימדה עד כמה התאמץ להתרכז ולהתעמק בקריאה.
בתפילת שמונה-עשרה, תיאר רבי משה, היה ה'חזון איש' מתפלל בעיניים דומעות ובהתרגשות גדולה, ולמרות שהיה עומד יציב וללא תזוזה כלל, החליפה והטלית שלו נעו וזעו קלות מחמת הרעד שאחז בגופו. ["אתם מכירים מכונת כביסה של 'זוהר'? כאשר היא פועלת אז היא רועדת ממש אבל נשארת לעמוד במקומה. כך ה'חזון איש' אמנם נשאר לעמוד ישר אבל הבגדים שלו זעו ונעו קלות" – כך תיאר בשפתו]. היה זה פרט שגילה טפח על להט האש הגדולה שבערה בתוככי פנימיותו של ה'חזון איש' בעת התפילה.
ההטבה לזולת – ה'מוטו' בבית ה'חזון איש'
רבי משה היה אומר תמיד חזור והדגש, כי אחד הדברים המיוחדים שזכה לראות ולספוג באותן שנים קסומות בצילו של ה'חזון איש' היה ענין המידות טובות, ההטבה וההתחסדות עם הזולת. לדבריו, אצל ה'חזון איש' ראו תמיד – כיצד כל מגמתו היא להיטיב עם הבריות, איך היה רגיש וער לכבודן, ואיך נזהר עד קצה גבול היכולת מפני כל סרך של פגיעה או צער בהן.
רבי משה היה רגיל לומר בשיחותיו במתיקות כך: "את החומרות הידועות של ה'חזון-איש'; שאסור להשתמש בחשמל בשבת, שצריך לעשר כל דבר ועוד ועוד כהנה וכהנה – כולם יודעים. אך מה היה ה'מוטו', העוגן המרכזי בביתו, משום מה לא כולם יודעים. במחיצתו של ה'חזון איש' יכולנו לחוש באויר ולממש בידיים את התביעה שצעקה מכל ההנהגה ואורח-החיים שלו – 'זייט גוטע מענטשין'… ['היו אנשים טובים']. את התביעה הזאת הרגשנו כל העת סביבו"…
ואכן, מבין שלל הזיכרונות שסיפר רבי משה מה שראה אצל ה'חזון איש', תפסו מקום בולט אותן עובדות והנהגות בעניינים של בין אדם לחברו, של רגישות, הטבה וחסד לזולת, ושל מידות טובות ונאצלות:
ראשית כל, סיפר רבי משה, ראו והרגישו זאת בהנהגתו היום-יומית של ה'חזון איש'. כל אחד ואחד התקבל אצלו בסבר פנים יפות. וכך הוא נהג גם בשנותיו האחרונות, כאשר החלו לפקוד את ביתו שלומי אמוני ישראל לאלפיהם לשאלות בהלכה, עצה וברכה, והציפו את הבית בכל שעות היממה, ובד בבד גם גברה תשישותו וחולשתו. כאשר הוא דיבר עם אדם הוא נתן תחושה שכל כולו נמצא שם למענו, בלי שוני וחילוק מי עומד מולו; צעירים כמבוגרים, פשוטי-עם כתלמידי-חכמים, מכל גווני הקשת היהודית. את כולם קיבל במאור-פנים, והאזין ושוחח בסבלנות כאילו אין לו בעולמו אלא את איש שיחו.
ורבי משה סיפר עוד, כי באחת השנים בתפילת ראש-השנה הגיע יהודי מבוגר להתפלל במניינו של ה'חזון איש'. בעת ההפסקה הקצרה שלפני התקיעות שמע ה'חזון איש' את בנו של אותו יהודי מפציר בו לעשות קידוש כדי שלא ייחלש ליבו מהצום עד הצהריים, והלה התנגד בתוקף. "אני לא עושה קידוש לפני התקיעות" – השיב הלה לבנו בנחרצות. ה'חזון איש' ניגש מיד לבעל תוקע והורה לו שבשנה זו יוותר על אמירת ה'למנצח לבני קורח' שנוהגים לומר שבע פעמים לפני התקיעות, ויזדרז לתקוע מיד בלי להתעכב, כדי להפחית מסבלו של אותו יהודי מבוגר.
גישתו ואהבתו לילדי ישראל
את טוב ליבו וסגולת מידותיו של ה'חזון איש', יכלו לראות גם ביחסו הרך והאדיב לילדים. פעם רבי משה הבחין באברך שבא עם ילדו הקטן אל ה'חזון איש', ועל שולחנו היו מונחות סוכריות. האברך דיבר עם ה'חזון איש' שיחה קצרה, ובינתיים הילד משך במעילו לרמז לו שהוא רוצה סוכריה. ה'חזון איש' שהרגיש בכך אמר לאביו: "תן לו מה שמגיע לו, הוא חפץ בסוכריה".
מידי מוצאי שבת כל הילדים והבחורים שהתפללו במניינו של ה'חזון איש' זכו למחווה מיוחדת ממנו. לאחר תפילת מעריב הם היו נכנסים לחדר הפנימי בבית, החדר שבו ישבה הרבנית בשעת התפילה, ושם עושה היה ה'חזון איש' 'הבדלה' על הכוס בנוכחותה. הוא היה מברך את ברכות ההבדלה, הבשמים והנר, ולאחר שסיים טעם רק מעט מהיין, כי מטעמי בריאות אסור היה לו לשתות יין, ואת השאר חילק לכל הילדים והבחורים שעמדו סביבו והקיפוהו. בתחילה הוא שפך משיירי היין שבגביע אל קערת הזכוכית שהיתה מונחת תחת הגביע, וממנה השקה הישר לתוך פיהם של הילדים שעמדו שם מקטן לגדול, בסבלנות ובחיוך רחב. הילדים לא ויתרו על ההזדמנות המיוחדת הזאת לטעום משיירי כוס ההבדלה של ה'חזון איש', וחיכו לה משבוע לשבוע בציפיה גדולה…
רבי משה התפעל מפרט מעניין נוסף באותו מעמד ששם לב אליו: אף פעם לא היה ילד שלא קיבל יין. הגם שלפעמים היו ילדים רבים ולפעמים מעטים, ה'חזון איש' ידע לכוין את החלוקה בצורה מדוייקת ומחושבת שיהיה מספיק לכולם. לפני שהחל בחלוקת היין הוא היה מסובב את ראשו לבדוק כמה ילדים נמצאים וחילק לפי מניינם, והיה נראה כאילו הוא סופר את הטיפות מראש. אך סוף דבר היה שמעולם לא יצא ילד מאוכזב מביתו מבלי שקיבל יין. פעם אחת קרה שהגיע ילד נוסף באמצע חלוקת היין, וה'חזון איש' עשה חלוקה מחדש לפי מנין הילדים שעדיין לא קיבלו, וגם אז הספיק היין לכולם…
משכיל אל דל
מאורע מופלא בו ניכר טוב-ליבו ורגישותו המופלגת של ה'חזון איש' לכבוד הבריות, סיפר רבי משה מתוך היכרות וידיעה אישית עם בעל המעשה:
רבים הכירו בבני-ברק יהודי יקר בשם רבי ברוך שנולד לא עלינו גמד. באופן תמידי הוא היה עוטה בגדים רבניים חשובים, חובש מגבעת רבנית מכובדת, ושעון על גבי מקל שראשו מצופה כסף טהור. מקומו הקבוע היה בכותל המזרח של כולל 'חזון-איש', והילדים היו רוחשים לו כבוד.
בהזדמנות מסויימת סיפר רבי משה את השתלשלות הדברים – כיצד זכה הלה למעמד כה חשוב בכולל, ולהערכה והוקרה מה'חזון איש' בעצמו:
בצעירותו היו ילדים בני גילו של רבי ברוך שהציקו לו ולעגו לו הודות למראהו השונה, והוא היה שבור ומדוכדך מאד ממצבו. גם הוריו ראו בעינים כלות איך בנם חש שלא בנח ונכלם ברבים על לא עול בכפו, וכאבם נודע ל'חזון איש'. הוא הציע להם לנסות ללמד את בנם אומנות כתיבת הסת"ם, כדי שיוכל להגיה ולתקן כתבי קודש, ואולי גם לכתוב מעט. הם נענו לעצה בחיוב, ורבי ברוך שהיה בעל כשרון גדול אכן הצליח תוך תקופה קצרה לרכוש ידע ומקצועיות בתחום זה.
באותה הזדמנות גם הציע ה'חזון-איש' להוריו להלבישו במגבעת רבנית, חליפה מכובדת ולהצמיד לו מקל מכסף כדי להקנות לו מעמד נכבד בעיני רואיו. במנין הפרטי בביתו של ה'חזון איש', על פי הוראתו, העמידו ב'מזרח' סטנדר מיוחד נמוך-קומה שיתאים למידותיו, ועד סוף ימיו הוא זכה לשבת אחר כבוד לצידו של ה'חזון איש', ואף לאחר פטירתו המשיך רבי ברוך לשבת בכותל המזרח של הכולל, והוצמד לו התואר: "הסופר של החזון איש".
מאז מצב רוחו השתנה פלאים לטובה. הוא היה הולך ברחוב זקוף קומה כמו בעל מעמד נכבד בעמיו למרות מראהו החיצוני השונה, והילדים היו קוראים אחריו בתוארי כבוד: "הנה הסופר של החזון איש!"… "הנה האיש שיושב ב'מזרח' סמוך לחזון איש!"… ובפטירתו אף הותיר רבי ברוך אחריו צוואה מפורטת מי יזכה בספרים ובחפצים האישיים שלו, כמנהגם של בעלי בתים חשובים…
כך בחכמה ובתבונה מיוחדת השכיל ה'חזון איש' לרומם רוחו של אדם שפוף ונדכא, לשמח את ליבו, ולשנות את מעמדו מן הקצה אל הקצה – בראש ובראשונה בעיני עצמו.
בדומה לזה, סיפר רבי משה, כי יום אחד הוא ראה מהחלון את ה'חזון איש' מוחה כפיים בצד הרחוב. רבי משה מיהר לרדת למטה, והתברר לו כי ה'חזון איש' פגש אדם בודד ועצוב ברחוב, והלה התלונן בפניו שאין לו כל מעמד בחברה בגלל חוסר כישוריו. נענה לו ה'חזון איש' ואמר: "למה תאמר כך על עצמך? והלוא שמעתי שיש לך כישרון מיוחד לשיר יפה. אני מאד אוהב לשמוע שירים. אולי תוכל להשמיע באוזני שיר אחד?!"… הלה השתכנע והחל לשיר בהתרגשות, וה'חזון איש' לא חס על כבודו ומעמדו, נעמד על ידו, והחל למחוא כפיים פעם אחר פעם, והלה היה שמח וטוב לב. מאז סיפר אותו אדם לכל אדם שפגש: "התדע שהחזון-איש אוהב לשמוע אותי שר"…
ועוד עובדא אחת שסיפר פעם רבי משה בשיחה: באחד הימים הוא ראה את ה'חזון איש' נכנס לבנין ברחוב 'אור החיים' בשכונת 'זכרון מאיר' יחד עם מלווהו, ולאחר שתי דקות יוצא החוצה וחוזר רגלית לביתו. היה זה מרחק הליכה לא קטן עבור ה'חזון איש', אשר היה חלוש בטבעו ובריאות גופו היתה רופפת. מאוחר יותר התברר לו מפי מלווהו של ה'חזון איש' שהוא הגיע לשם כדי לבקר אלמנה – הרבנית רוטשטיין ע"ה, שהתגוררה באותו בנין. ה'חזון איש' שמע שבימים האחרונים יש לה חום גבוה, והיא איננה חשה בטוב, ובא לשמחה ולעודדה. הביקור התארך כשתי דקות בלבד, הוא נכנס שאל בשלומה, בירכה ב'רפואה שלימה' ויצא, אבל השמחה שהוא גרם לה בכך היתה לאין ערוך ושיעור.
(מתוך הספר החדש 'לדמותו של מחנך' על חייו של הגה"צ רבי משה טורק זצ"ל)