הרב ישראל ליוש
ביום כ' באלול יחול היא"צ של הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל בעל ה'לב אליהו'.
ר' אל'ה נולד בשנת תרל"ו בעיירה 'גרייבא' בליטא, לאביו הר"ר יעקב זצ"ל ואמו מרת פריידא ע"ה.
בשנת תרמ"ו כשהיה כבן עשר, היגרו הוריו לאמריקה והוא נשאר לבדו בלומז'ה. התחילה למד שם בישיבה קטנה, ולאחר מכן עלה לישיבה גדולה ולמד אצל הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ"ל והסתופף בצילו של בעל ה'לשם' ולמד אצלו תורת הח"ן.
בשנת תרנ"ז, כשנה לפני פטירת הסבא מקלם זי"ע, נכנס ללמוד בתלמוד תורה ד'קלם', ולאחר פטירתו דבק בחתנו ממשיך דרכו הגאון רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל.
לאחר נישואיו כיהן כרב בקהילת 'חיי אדם' בקלם.
לפני מלחמת העולם הראשונה, ייסד ישיבה קטנה בקלם, ואשתו הרבנית דאגה לצרכי הבחורים ובישלה בעצמה את ארוחותיהם.
בשנת תרע"ד כשהגיעו הקרבות לקלם, התפזרו תלמידי הישיבה לבתיהם ושערי הישיבה ננעלו. כעבור זמן, בעיצומה של המלחמה, אסף שוב תלמידים מהאזור ופתח את הישיבה מחדש, והפעיל אותה במסירות נפש.
לאחר המלחמה נענה לבקשתו של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל לכהן כמשגיח בישיבת 'שער התורה' ב'גרודנא', אך לאחר תקופה קצרה שב לישיבתו בקלם.
בשנת תרפ"ח הגיע ללונדון כדי לגייס כספים לישיבה, שם הוצע לו לשמש בקודש בישיבת 'עץ חיים', הוא החליט להיענות להצעה, לאחר שבגורל הגר"א שערך עלה הפסוק 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה', ואת הישיבה בקלם הפקיד ביד גיסו הגאון רבי אליהו קמרמן זצ"ל.
בשנת תר"צ חלה מאוד, ורעייתו הרבנית התחננה לפני רופא כל בשר ואמרה: "לרבי אליהו יש עוד תפקידים בעולם, אם גזירה היא קחני תחתיו" ואכן הוא הבריא מחולי זה וזכה לאריכות ימים, ורעייתו נפטרה בשנת תרצ"ה, רוב הבנים באו לשבת שבעה ב'לונדון' ובכך נצלו ממלתעות הנאצים ימ"ש.
בשנת תש"י עלה לארץ ישראל, בתחילה התגורר בירושלים ועורר את הרבים בשיחות מוסר שמסר ב'זכרון משה', ובמקביל כיהן כמשגיח בישיבת 'קמניץ' בעיר.
בשנת תשי"ב נענה, בעצת מרן ה'חזון איש' זי"ע לבקשתו של הגאון רבי נח שימנוביץ זצ"ל ראש ישיבת 'כנסת חזקיהו' שהיתה אז ב'זכרון יעקב', לכהן כמנהל רוחני בישיבה, ובשנת תשט"ו עבר עם הישיבה ל'כפר חסידים', שם המשיך לכהן כמשגיח עוד חמש עשרה שנה.
באחרית ימיו עבר להתגורר אצל בתו בשכונת 'בית וגן' בירושלים וקבע את מקום תפילתו בישיבת 'קול תורה'.
בכ' באלול תש"ל עלה נשמתו השמימה ונטמן בהר הזיתים בירושלים.
***
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל (כח מז)
העובד את ה', אך לא בשמחה, אומר הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, הוא זה אשר מקיים את כל מצוות ה', מתפלל שלוש תפילות ביום, מברך ברכה על כל דבר הצריך ברכה, אלא שהוא עושה כל זאת בלא תאווה, רק כמצוות אנשים מלומדה. הוא כילד העושה את כל המצוות כי כך הרגילו אותו, ולמרות שגדל ועמד על דעתו, עדיין ממשיך לקיימן מתוך הרגל ושגרה, בלא דעת שמחה ותאווה אכן לקיים את רצון ה', בלא התבוננות ועמקות על מעשיו ופעולותיו הקדושות.
אדם זה, אומר ר' אל'ה, אינו מנצל את מעלתו כ'אדם'. הרי גם הבהמות והחיות עושות דברים מתוך הרגל, ישנם סוסים שמאולפים לרקוד לפי מנגינה שינגנו לפניהם, יש גם כלבים שמלומדים להוביל עוורים למחוז חפצם, הרי לא שכלם הוא שמנהלם, אלא רק ההרגל שהרגילום הוא שיפעיל אותם. והאדם, נזר הבריאה, היחיד שיכול לבחור בין טוב לרע, יעשה גם הוא דברים מתוך הרגל, בלא שמחה ומחשבה, כבהמה וחיה…?!
הלא בענייני אכילה ושתיה ושאר תאוות העולם, יתעמק היטיב ויידע לבחור במה שערב לחכו, בעניינים אלו יתבונן בשלמות ולא יותר אם חלילה עד אשר ישיג את מבוקשו, ותאוות לבו ידרשו עוד, כדכתיב 'אוהב כסף לא ישבע כסף', ומדוע לא יגייס את כל כח התאווה גם לחפצי שמיים?!
האדם אשר נפח בו הי"ת נשמת חיים, משול לעץ, ככתוב (דברים כ יט) 'כי האדם עץ השדה', וכמו האילן שע"י השרשים אשר נזרעו בארץ, צומח ועולה ועושה פרי הלולים, כן האדם, ע"י שזרע הקב"ה כביכול את הנשמה בעפר מן האדמה, הצמיח האדם והעלהו.
נמצא, שנשמת האדם הרוחנית היא השורשים הנזרעים באדמה הגשמית. אם כן, ככל שימצא האדם את חפצו, תאוותו ותענוגותיו בעניינים הרוחניים, יתחזקו השורשים הרוחניים ויתבטל להם כח העפר הגשמי, אך אם יפנה אל כל ישעו ומגמתו לענייני הגשם ותאוות העולם הזה, ואת התורה והמצוות יעשה בלא שמחה ותאווה , רק כמי שכפאו שד, אזי ייחלש כח השורשים וכח העפר מן האדמה יבטלם.
ומוסיף ר' אל'ה שהאדם הישר העובד את ה' בשמחה, הרי הוא מחזק בכך את השורשים הרוחניים וקשור הוא בשרשיו חזק למעלה בעולמות הרוחניים העליונים, ושם הרי 'עז וחדוה במקומו', לכן האיש הזה תמיד בשמחה, ובפרט כאשר הוא עובד את בתורה ובתפילה ובקיום המצוות, כי הרי 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ולעומתו, הנכנס בים התאווה, מנתק את קשריו מלמעלה ויורד למטה, העין לא תשבע והנפש לא תמלא, לתאווה יבקש נרדף, והרי הוא תמיד בעצבות על מה שלא השיג בעבר, והוא בדאגה על מה שרוצה להשיג בעתיד, ונמצא קרח מכאן ומכאן…
נמצא אם כן שהשמחה בעבודת ה' מביאה עוד שמחה, והרדיפה אחר התאווה תוליד עצבות ודאגה!
***
כמה נאה הסיפור הבא למאמרו של ר' אל'ה: כאשר נכנס פעם לביתו של גביר, וראה שהוא מרוהט ברהיטים רבים ומפוארים, הפטיר: "נראה שיש כאן בית חולים…", ותיכף הסביר: "פעם בקרתי חולה בבית חולים, וראיתי שהוא מחובר למכשירים וצינורות רבים, נראה שלחולה הזה יש יותר לכאורה מלאדם בריא… הרי לבריא אין צינורות ולחולה יש צינורות… אבל האמת היא שהבריא אינו צריך את הצינורות הללו ואילו החולה בצרתו צריך אותם… כנראה שמי שגר כאן בבית הוא חולה מסוכן ולכן הוא צריך את כל הרהיטים הללו… האדם היותר מאושר הוא מי שאינו צריך להם ומאושר במה שיש לו…"
***
בשיחותיו הוא דיבר בשפת הלב, לא הוכחות שכליות או חקירות פילוסופיות היו אלו שריתקו את השומעים וחוללו בהם מהפכה, אלא הדברים שיצאו מלב טהור והאמת שנצצה מהם, ו'הראויים הדברים למי שאמרם' שהיה בהם, הם אלו שהשפיעו את השפעתם העצומה.
כעדות לזאת, מספרים תלמידיו על אשה תמניה שגרה בסמיכות לישיבה, והיתה יושבת בפתח ביתה כדי שלמוע את שיחותיו של רבי אל'ה, ועיניה זלגו דמעות.
פעם שאלו אותה התלמידים אם היא מבינה אידיש? היא השיבה שהיא אכן לא מבינה את השיחות כלל וכלל, אבל את שפת הלב שיוצא מפה קדוש היא מבינה…
***
גאון במידות היה רבי אל'ה. מסופר על אורח צעיר שבא לישיבה בסוף השבוע. ביום שישי אחה"צ ראו התלמידים שרבי אל'ה מחפש אותו.
"מה רצה ממך המשגיח?" שאלו אותו הבחורים. "כיון שבאתי מרחוק" – סיפר האורח – "רבי אל'ה חשב שלא הספקתי להכין לעצמי בגדים נקיים לשבת, ובא להציע לי בגדים משלו…"
***
רבי אליהו עצמו סיפר על התקופה בה היה ראש ישיבה קטנה בקלם, ודאג גם למחייתם של הבחורים. מחמת הרעב והמצוקה שהיו אז, נאלץ לנדוד ולדפוק על דלתי נדיבים כדי להביא טרף לתלמידים.
פעם עבר בדרכו באחת העיירות ופגש שם מחנה גדול של שבויי מלחמה שעבדו בכפייה, ושוביהם לא ספקו לה מספיק מים ומזון. היהודים התחננו לפניו שהם רעבים וצמאים, אז החליט רבי אל'ה שעליו להפסיק זמנית את פעולותיו למען בני הישיבה, והחל לאסוף מזון מנדיבים עבור השבויים הרעבים. ורק כאשר דאג למחייתם של השבויים שב לעסוק בענייני הישיבה.
***
פעם, במסיבת אירוסין של תלמיד, עמד ר' אל'ה וסיפר שעה ארוכה את ספור הדיבוק שהוצא ע"י מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, כולם הקשיבו פעורי פה לספור שסופר במתק שפתיים, במשך כשעתיים…
כשסיים, נגשו אליו ואמרו לו שלמרות שהזמן התארך, הדברים כה מתוקים ויכול היה להמשיך ולדבר עוד. "וכי אתם חושבים שלחינם הארכתי כל כך בדבריי" – אמר להם ר' אל'ה – "לפני הפגישה האחרונה של הבחור, הוא נכנס אלי, והבחנתי שיש לו פצע בפניו, אמרתי לו כי עליו לגרד את הפצע, העמדתי אותו מול המראה ודאגתי שלא יוותר כל רושם מהפצע…
"לאחר מכן, אמר לי הבחור שהוא חושש שיצטרך לדבר בפני הקהל באירוסין, הרגעתי אותו ואמרתי לו: 'אל תדאג, אתה לא תצטרך לדבר…' ולכן הארכתי בדרשתי, כדי שלחתן לא ישאר זמן לדבר…"
***
רבי יוסף פורמן שזכה לשרתו בסוף ימיו, והיה לן איתו בחדרו, כדי להיות מוכן ומזומן לכל מה שיצטרך, מספר: פעם התעוררתי משנתי בשעת לילה מאוחרת, וראיתי שרבי אל'ה אינו במיטתו, נבהלתי… חששתי פן קרה לו משהו… יצאתי לעבר הצריף והנה אני רואה אותו יושב שם לבדו בחושך… "קרה משהו?" – שאלתי את הרב, "כן" – הוא ענה – "התעוררתי וראיתי שהשעון עמד מלכת, חששתי שמא אאחר לתפילה, העדפתי לקום וללכת כבר לתפילה…"
***
רבי יוסף מספר עוד על מקרה דומה: חצות ליל מוצאי שבת, ופתאום אני שומע רעש מחדרו של רבי אל'ה, הבנתי שהוא מתחיל להתלבש, נגשתי אליו ואמרתי לו שהשעה כבר מאוחרת והיא כבר שעת שינה, הוא לא ענה. גם הרבנית ניסתה לשכנעו שיילך לישון, אך הוא בשלו…
עודנו תמהים לפשר מעשיו, הוא פנה אלינו והסביר: "נזכרתי שלא אכלתי סעודת מלוה מלכה… ברגל אחת אני כבר שם… [כוונתו לעולם העליון] חייבים לחטוף…", ולשם כך הוא לבש את בגדיו, החליפה והמגבעת ויצא לכיוון המטבח.
אף שהרבנית לא חשה בטוב, היא התעקשה לקום ולהכין לו 'מלוה מלכה'…
***
בכח תפילתו העצום היה בוקע רקיעים, וכבר הספיד אותו הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: "אני חייב את חיי לרבי אליהו, הוא הציל אותי…" וכוונתו היתה לתפילות הרבות שהתפלל עליו.
תלמיד סיפר: "כאשר אבי חלה ביקשתי מרבי אל'ה שיתפלל עליו, ואכן הוא כינס את תלמידי הישיבה ועורר עליו רחמי שמיים, התפילות התקבלו ובסייעתא דשמיא אבי הבריא…
"לאחר תקופה לחצו עלי לחזור לישיבה הקודמת ממנה באתי לישיבה, ולא היה לי אומץ להיפרד מרבי אל'ה. אולם כשהוא שמע על כך, שלח לקרוא לי ואמר לי: "אביך כבר היה למעלה, הורדתי אותו משם בעבורך, וכי יפה כך לגמול לי עבור חיי אביך…?!"
***
ר' אל'ה עטוף בטלית ועטור בתפילין פוסע כמלאך ה' צבקות על השביל החדש שנסלל בין הצריף לבית המדרש החדש, ולפתע, מספר מלווהו שהלך אתו יד ביד, מכוון אותי ר' אל'ה ימינה ואחר כך שמאלה, ושוב פונה לצד זה ומשנה את כיוון הליכתו לצד אחר, התפלאתי, מדוע הוא הולך כך? האם גילו המופלג כבר נותן את אותותיו? חששתי, האם כאבי הראש שסבל מהם באותם ימים, הם אלו שגורמים לזגזוג בהליכתו?
אלא שאחר שהתבוננתי היטב, ראיתי שיירת נמלים צועדת על השביל, ורבי אל'ה נמנע מללכת עליהם…
זקן מופלג, בעין אחת הוא כבר אינו רואה, אך את מה שעליו לראות ולהתבונן הוא לא יפספס, יותר מהצעירים שבחבורה.
הכתבה על רבי אליהו לאפיאן זצ"ל
לא כתבתם על גילוי אליהו שהיה לו. בתור אברך ביקש ברכה מבעל השפת אמת זצ"ל הגיב השפ"א אברך שזכה לגילוי אליהו זקוק לברכה ממני. ורבי אליהו ז"ל אישר את הסיפור.