שמעתי מאיש מהימן מתושבי ארה"ב, שלפני שנים מספר השתוללה רוח סערה בכמה מדינות בארצות הברית, והזיקה ושברה כל מה שנקלע בדרכה. לאחר ששככה הסערה, הבחינו בדבר פלא שקרה באחד מרחובות העיר, שהיו מפוזרים שם כמה אילנות שונים – כי מקצתם נפלו ונעקרו, וחלקם נשארו על מקומם ולא נגרם להם שום נזק, והיה הדבר לפלא בעיני כל הרואים, איך יתכן שעל אף המרחק הקטן שהבדיל בין האילנות, יהיה שינוי כזה שאלו יעקרו והאחרים ישארו לפליטה.
ואחר חקירות ובדיקות העלו החוקרים את סיבת הדבר, שאותם האילנות שנעקרו היו שייכים לעשירים גדולים, ומחמת רוב טרדותיהם לא היה להם פנאי להשקות את האילנות כראוי, לפיכך קבעו שם 'ממטרות' – אלו צינורות מים, שפעלו משעה לשעה לפזר זרמי מים על פני כל שטח האילן, ואילו שאר האילנות היו שייכים לעניים, שהיו משקים את האילנות מדי יום ביומו בידיהם בקפידה.
והנה גבי האילנות של העשירים, הספיקו המים לצורך כל העלים והשורשים, ועל כן לא היה האילן צריך להתאמץ ולשאוב את המים אל תוך השורש, ועל כן לא התחזק גזע האילן מעולם, וזה גרם לו ליפול ברוח סערה, אבל האילנות של בני העניים שהשקו רק את מקום שורשו של האילן, הוצרכו תדיר להתאמץ ולחפש אחר לחלוחית בארץ כדי להחיות את העלים והענפים, ועל ידי השקעה זו העמיקו שרשיהם לאורך ולרוחב, עד שאף אותה רוח סערה לא הצליחה לעוקרם.
הרי שהיגיעה והעמל מחזקים את השורש, וכך הוא הדבר גם בענייני רוחניות, שהמתייגע להשריש בעצמו מדה טובה, יזכה בה לקניין נצח, אבל הזוכה לה בקלות, עלול לאבדה באותה מדה, כי כבולעו כך פולטו, ולכן צריך לדעת, שהנסיונות והמחסור הם הם הגורמים לאדם להשתרש היטב על מקומו, כדי שבעת ניסיון יעמוד מזוין בכלי מלחמה שרכש וקנה בדם לבו וביגיעה עצומה, ועי"ז לא יוכל היצר הרע לגרום לו שום רעה. (באר החיים, חנוכה עמ' תקטו).
הסיפור הנ"ל גם מלמד לנו האופן לחנך את בנינו. שדרכם של ההורים לעזור לבניהם בכל מצב להוציאם מכל מצוקה, אבל לפעמים אין זו מעלה כלל, שכן נמצא שאין הילד לומד מעצמו איך להסתדר ולהתמודד עם אי נעימות, או לצאת מעצמו ממצוקה, לכן על האב לשקול אם הילד יכול מעצמו להתחזק בכוחות עצמו, ואז הבן מסוגל להשתרש עצמו ולגלות כוחות פנימיים שזה יעזור לו בעזהשי"ת משך כל ימי חייו.
ונסמיך לזה עוד סיפור שממחיש מאוד את הנקודה הנ"ל. הסיפור מובא בספר 'מכל מלמדי השכלתי' (עמ' רכב) להרב אלחנן יוסף הערצמאן ז"ל:
מסופר על נאפוליאן, שהלך פעם לרחוץ בנהר יחד עם נכדו, בעת שהותם שם נוצרה מערבולת במימי הנהר ונכדו הקטן נסחף לתוכו מבלי שיוכל לצאת משם, ועמד בפני סכנת טביעה, והתחיל לצעוק "סבא סבא" הצילני מן המים הזידונים. אך כבר ידוע, שבכהאי גוונא אסור למי שאינו מומחה להיכנס למקום סכנה זו, כי במקום שיוציא את הטובע, הרי הוא עלול להיגרר ולהימשך אחריו ולבוא אף הוא לכלל סכנת נפשות.
מה עשה אפוא נאפוליאן? מיהר לצאת מן המים ונטל את חרבו ועשה כמי שדוקר את עצמו, ומיד הפיל את עצמו לארץ ונשכב כמת…
לא עבר זמן רב, והנה הצליח הנכד לשוט ולצאת מן המים והגיע לשפת הנהר עיף ויגע, ובשארית כוחותיו ניגש לבדוק את שלום זקנו – ואז נדהם לראות שהוא חי וקיים ומרגיש בטוב ולא קרה לו מאומה.
נרגע הנכד, אך שטח את פליאתו בפני סבו – חדא, אמאי לא עזר לו להציל את חייו ולצאת מן הסכנה; ועוד, מדוע עשה את עצמו כמאבד עצמו לדעת?
השיב לו נאפוליאן, שבחכמה עמוקה נהג כן, וקושיא חדא מתורצת בחברתה: כי כאשר התחיל להיסחף בתוך המים שמע איך הוא צועק בשארית כוחותיו "סבא סבא" כדי שיבא להצילו, והוא הרי לא היה יכול להיכנס מפני הסכנה, וכיון שהנכד סמך עליו – לא ניסה בכל כוחו לצאת מן המים, ועל כן עשה את עצמו כמת, כדי שיבין הנכד שאין לו על מי לסמוך, ועליו לצאת בכוחות עצמו מן המים, ואז גילה כוחות הנפש שהיו טמונים בפנימיות נפשו עד שהצליח להינצל ממות לחיים.
ובספר 'בנועם שיח' (מועדים, אלול עמ' נט) מביא, כי משגיח בישיבה חזר פעם על עובדא הנ"ל בפני תלמידיו, ואח"כ שאל אותם: "כלום שמעתם פעם על נכדו של נאפוליאן?"
הבחורים ענו: "לא"
"ועל נאפוליאן שמעתם?"
"ודאי, מי לא שמע עליו".
"היודעים אתם מדוע לא שמעתם על הנכד, בעוד את הסב כולכם מכירים?" המשיך המשגיח לאלפם מוסר השכל עצום – "על נכדו לא שמעתם, משום שסבא שלו היה נאפוליאן, ואילו על נאפוליאן שמעתם, משום שלא היה לו סבא נאפוליאן!!"
וזה מוסר השכל בעבודת ה', שכל אחד יכול לפעול ולגלות בעבודתו דברים מחודשים, וכל אחד יש לו את דרכו וכוחותיו שלא היו ולא יהיו, וכל אחד שונה מחבירו, ועליו לעמול לגלות את כוחותיו המיוחדים לו משמיא.
(גיליון 'דברים של טעם')