"פתוח תפתח את ידך לו" (ט"ו, ז)
הכרתי יהודי יקר שהיו לו בעיות עם מס הכנסה בשל הלשנה זדונית. בתחילה לא חשב להתייחס ברצינות גדולה למכתבים השונים שקיבל, אך בשלב מסוים יצרו הפקידים קשר עם אביו, והודיעו לו, שלטובתו כדאי לו לדאוג שבנו יבוא כפי שהוא נדרש.
לפני התייצבותו לדיון במס הכנסה, הגיע ידידי להתברך מרבי חיים קניבסקי (שליט"א).
שאלו רבי חיים: "האם אתה נותן מעשר כספים באופן מדיוק?", כשהשיב שהוא מקפיד להפריש מכל רווח, אמר לו: "אל תדאג, לך, והכל יהיה בסדר".
הוא אמנם הלך. הפקיד, שהיה ידוע כאדם קשוח ואף רשע, האיר לו פנים, דיבר אתו בכבוד, וסידר עבורו את כל העניינים.
כאן המקום להזכיר נקודה חשובה נוספת, הגם שאינה נוגעת לענייננו במישרין –
לאחר שסדרו כל העניינים על הצד הטוב ביותר, והפקיד עמד לשלח את אותו יהודי לחיים ולשלום, הוא פנה ואמר לו: "אמור לי רק דבר אחד – איך זה שיש ביניכם כל כך הרבה מלשינים?"…
תשובה לשאלה כואבת זו טמונה בדברי ספר החינוך על מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך". הוא אומר, שלפעמים אדם כועס על חברו, ומאחר ואינו רוצה להופיע בציבור כאדם נוקם ונוטר, הוא שותק כלפי חוץ, ובתוך תוכו ממשיך לשנוא. מתוך כך, כאשר תהיה לו הזדמנות להלשין עליו הוא יעשה זאת.
אדם כזה – עושה שקר בעצמו. הוא מדמיין שמשום שלא נקם בו, הוא צדיק תמים, אך באמת הוא שונא ישראל מובהק!
הדבר חמור ביותר, שכן דינו של מלשין הוא שאין לו חלק לעולם הבא.
הטיפול במלשינים בעבר היה נחרץ ותקיף. אל בית דינו של ה'חתם סופר' זצ"ל הובא מלשין אחד, ועל פי פקודת בית הדין הכניסוהו לשק, ביחד עם אבנים כבידות, שכן הדין הוא, שמלשינים מורידים ולא מעלים בדין.
נקל להבין, שלא היו הרבה מלשינים בעם ישראל בדורות עברו!
יש מלשינים כיום, שנתלים בתירוץ הקלוש – שההלשנה אינה לגויים אלא למדינת ישראל. אך טעות בידם – כל משפט שאינו לפי התורה, שבו מזכים את החייב ומחייבים את הזכאי על פי החלטות, נחשב לערכאות של עכו"ם. גם אם מוסרים ממון בלבד, ולא נפשות, בידיים של מי שאינו קובע את פסקיו לפי התורה – יש לכך דין של מלשינות!
שמעתי פעם סיפור יפה
שמעתי פעם סיפור יפה: שני חברים, יעקב ונחום, היו חברים בלב ונפש. מגיל אפס גדלו ביחד בגן ובחיידר, בישיבה קטנה ובישיבה גדולה, עד שהתחתנו. נחום נעשה עשיר מופלג, והיו לו רק מעט ילדים. יעקב היה עני מרוד, ונולדו לו חמשה-עשר ילדים. הזמן עבר, והשניים המשיכו להיות חברים מאוד טובים. יום אחד מגיע יעקב אל נחום ואומר לו: "נחום, אני צריך לחתן את טובה'לה שלי".
"בסדר", אומר נחום, "כמה אתה צריך?"
"עשרת אלפים דולר".
נחום מוציא צ'ק, כותב סכום של עשרת אלפים דולר ונותן ליעקב. עוברת שנה, ויעקב מגיע שוב אל נחום ואומר לו: "נחום, אני צריך לחתן את שרה'לה שלי".
אומר נחום: "בפעם שעברה באת אלי ונתתי לך, עכשיו אולי תחפש מישהו אחר. אני שואל אותך, תמיד אני?"
אומר יעקב לנחום: "גם אני שואל את בורא עולם, 'תמיד אני?' אחד צריך להיות עני ואחד צריך להיות עשיר, אבל למה תמיד אני צריך לבקש ממך, נחום, שתתן לילדים שלי? אולי שזה יהיה להיפך? והרי היינו חברים, גדלנו ביחד בדיוק באותו מסלול ובאותו אופן, אבל עלי נגזר עני ועליך נגזר עושר, אולי הגיע הזמן שנתחלף, ופעם תצטרך אתה לבוא לבקש ממני?!"…
יש אנשים שאין להם שכל לשמוח במה שיש להם. כשיש לאדם עושר הוא חושב שזה שלו, וכשהוא נותן הוא חושב שהוא עושה טובה גדולה ועצומה, הרבה יותר מכפי הצורך…
רבי נפתלי מרופשיץ זצ"ל היה אומר, שישנן שלוש דרגות בבעלי צדקה: יש אנשים שחושבים שכל כספם שייך להם, הם הרוויחו הכל בעבודתם הקשה ובחכמתם כי רבה, "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה".
לפני כמה עשרות שנים, כשהגעתי בפעם הראשונה לאמריקה, עוד היו שם הרבה אנשים שפעם היו רוכלים עניים ובמשך הזמן נעשו בעלי בתי חרושת, חרשתנים עשירים. מצוי היה מאוד, שאם באת אל אחד כזה לבקש תרומה או כסף לצדקה חשובה, הוא היה מרים את ידיו ואומר: "עם עשר האצבעות האלו השגתי את מה שיש לי. למה אתה בא לבקש, לך לעבוד!"
זוהי דוגמא של "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", ה' ישמור.
אבל יש נקודה נחמדה שכדאי לציין – כשהוא מרוויח, ברור לו שהוא זה שהרוויח את הכסף, בכוחו ובחכמתו. כשהוא מפסיד הוא כועס ומתרעם על הקב"ה, שגלגל לפתחו את ההפסד… למה כשהרווחת חשבת שזה בזכות השכל והחכמה שלך, וכשאתה מפסיד אינך חושב שזה בגלל השגיאות שלך?
בני אדם שלוקים במחשבת "כוחי ועוצם ידי" – כאשר הם נותנים צדקה, הם חשים שהם נותנים מתנה משלהם.
יש אחרים בדרגה גבוהה יותר, שאכן יודעים שהכסף אינו שלהם ונותנים בלב רחב יותר, אבל הם חשים שהם נותנים, כביכול, לקב"ה הלוואה בריבית דריבית, כפי שנאמר: "עשר בשביל שתתעשר".
הדרגה הגבוהה מכולם היא, שיודעים שהכסף שייך לבורא העולם. הכסף אמנם בכיס שלהם, אבל זה לא הכסף שלהם. הם אך ורק הגזברים הממונים להעביר את הכסף לכתובות הנכונות. אדם שחי בדרגה הזאת הוא כביכול "היד" של של בורא עולם, המעביר את הכסף ישירות ממנו לעניים.
כנגד בעלי הדרגה הראשונה אנו מבקשים בברכת המזון: "ונא אל נא תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת בשר ודם". אם חס ושלום אדם יצטרך להגיע לכך שמזונותיו ינתנו לו על ידי אחרים, שלא יאלץ לקבל מאלו החושבים שהם נותנים לו מתנה.
כנגד בעלי הדרגה השניה אנו מבקשים: "ולא לידי הלוואתם", שהאדם לא יזדקק לאלו שחושבים שהם נותנים בתורת הלוואה.
וכנגד בעלי הדרגה השלישית אנו מבקשים: "כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה", רצוננו לקבל מאלו שיודעים שהכל נתן להם בשליחות מאת הקב"ה.
(קטעים מלוקטים מתוך הספר אריה שאג דברים)