"ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (י"ז, י')
את המעשה דלהלן שמעתי מהרב קפלן זצ"ל.
בצעירותו למד הרב קפלן בישיבת 'מיר' המעטירה שבליטא. כמנהג הימים ההם היו בחורי הישיבה מפוזרים בבתי בעלי הבתים שבעיירה, שם היו מתאכסנים ומסודרים באכילת 'ימים' [טעג] כנודע.
בעל האכסניה של הרב קפלן היה יהודי אמיד, סוחר ובעל בעמיו, אשר היה יוצא לרגל מסחרו להשתתף בירידים השונים שהתקיימו לעיתים תכופות בערים השונות.
פעם אחת נודע לו על 'יריד' טוב המתקיים באחת העיירות הסמוכות ביום שישי. הוא שיער שניתן להרוויח באותו יריד רווח הגון, מאחר שאף אחד מן הסוחרים שביקשו להשתתף בו, לא התעסק בסוד הסחורה שלו, ובהעדר תחרות יוכל להרוויח שם יפה מאד.
אשתו בעלת הבית היססה בדבר, שמא ימשך שעות רבות במסחר שבשוק, ולא יספיק לחזור הביתה בעוד מועד לפני השבת, אך הוא הרגיעה, והבטיח שיעזוב את המקום בעוד מועד, ויגיע בעזר השם לביתו מוקדם, הרבה לפני כניסת השבת.
בחצות יום ערב שבת קודש, כשחזר הרב קפלן מלימודיו שבהיכל הישיבה, כדי להכין את עצמו לקראת שבת מלכתא, והנה בעלת הבית דואגת ולחוצה מאוד. בכל כמה דקות יצאה החוצה לבדוק האם בעלה כבר מגיע הביתה, והיתה בצער ובמתח קשה.
לאחר שביקשה ממנו כמה פעמים שיצא לבדוק אם אכן בעלה כבר מגיע, וראה עד מה גדולה דאגתה, התפלא קצת בדבר. הוא שאל אותה: "מה פשר הפחד והבהלה הגדולה? הרי עוד היום גדול, ועד כניסת השבת יש עוד יותר משש שעות, ומדוע את נלחצת כל כך?"
בתגובה, היה בפיה של האשה סיפור מפעים:
שנים רבות המתינו היא ובעלה לפרי בטן, ובסופן זכו לחבוק בן, בשעה טובה ומוצלחת. לדאבון ליבם, התגלה כי הילוד סובל ממום קשה – נקב בלב. לאחר שדרשו בטובי הרופאים ובגדולי המומחים, בלי לחסוך שום מאמץ וממון, קבעו הללו פה אחד כי אין כל דרך להצילו, וכי אין לו שום סיכוי לחיות.
למשמע אבחנה נוראה זו נטלו את התינוק ונסעו לראדין, אל רבן של ישראל, מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל. היה זה בשנותיו האחרונות, ובזקנותו המופלגת היה כבר כבד שמיעה ותשוש ביותר. אי לכך לא ניתן לציבור הרחב להיכנס אליו כמו בשנים הקודמות – אנשי ביתו עמדו בתוקף על כך שאיש לא יפריענו ולא יטרידנו.
ההורים עמדו עם תינוקם מחוץ לביתו של הצדיק אובדי עצות, ולשמחתם הזדמן לפתע למקום אחד מנכדיו של ה'חפץ חיים' שהכירם, מאחר שכאשר למד בצעירותו בישיבת 'מיר' שהה בביתם תקופה ארוכה. כראותו אותם עומדים כך ברחובה של ראדין, וכשמעו את סיבת בואם, הוביל אותם לדלת אחורית נסתרת שבאחורי הבית, והכניסם פנימה. הנכד התקרב אל כסאו של הצדיק ותינה באזני זקנו בקול רם את הצרה הגדולה שפקדה אותם.
נענה ה'חפץ חיים' ואמר בפה רך ובנעימות: "קינדער לעבן! [בנים יקרים!] למה לכם לבקש את ברכתי? הרי שבת קודש היא מקור הברכה! קבלו נא על עצמכם להכניס את השבת מוקדם יותר ולהוסיף בהידור תוספת שבת, ובזה תקבלו את הברכה מן השבת עצמה!" [כמו שאמר רבי מאיר בעל הנס להדיא בפרק קמא דשבת (יב.): "יכולה היא שתרחם", עיין שם במפרשים]. ואכן, קיבלו ההורים על עצמם תוספת שבת בשעה מוקדמת.
לאחר תקופה באו לביקורת לפרופסור שטיפל בילד לאחר הלידה, ואשר קבע באופן נחרץ כי אין שום סיכוי שהילד יחיה. הוא ערך לו שוב בדיקות מקיפות ומדוקדקות, ולאחר שכל הממצאים היו תקינים לחלוטין, והפעוט נמצא בריא בלא מום, טען הרופא שאין זה אותו ילד שבו טיפל – הם החליפוהו בילד אחר!
סיפרה לו האם את דבר הברכה שקיבלו מה'חפץ חיים' בזכות שמירת השבת. נענה הרופא ואמר: "עתה הכל מובן! דעו לכם נאמנה, שעוסק אני במקצוע הרפואה זה עשרות בשנים – הבעיה מוכרת לי ככף ידי, ואין שום אפשרות טבעית שיוכל אדם לחיות לאורך שנים בלב נקוב! הרי אחת מי"ח טרפות היא 'נקב הלב' (חולין מב. יורה דעה סימן מ סעיף א). ברם, ה'חפץ חיים' אינו כפוף לספרי הרפואה – הוא ממשיך רפואות באופן אחר לגמרי, לפי טבעי הנשמה – שורש חיות ובריאות הגוף. בתורתו מוצא הוא את התרופות הנצרכות לכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים, התלויים ועומדים ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. משם המשיך בכח השבת ובכח הצדיקים רפואה ובריאות נסית למעלה מדרך הטבע עבור ילד זה!".
"ברוך השם", ציינה האשה באזני הבחור [הלא הוא לימים הרב קפלן], "הילד חי וקיים כאחד האדם ואינו יודע שום חולי ומחסור. מאז מקפידים אנו עד מאד על שמירת קבלה זו שצוה לנו ה'חפץ חיים' זצוק"ל, בידענו נאמנה שבכך זוכים אנו לשמירת ילדינו על ידי השבת. לפיכך", הסבירה, "דאוגה אני עכשיו ולחוצה מאד, שיספיק בעלי לחזור מן היריד בשעה מוקדמת, כדי שיספיק להתכונן כראוי, ולסיים את כל הכנותיו לשבת קודש בשעה היעודה לנו לקבלת פני שבת מלכתא!".
(מתוך 'טיב המעשיות)