"ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתנו וילך עם שרי מואב וגו' והוא רוכב על אתונו".
והנה לכאורה צריך בירור מה בא הכתוב להשמיענו באומרו והוא רוכב על אתונו, מאי נפק"מ על מה רכב אותו רשע ומכשף. ועוד צ"ב מאימתי הצטיין בלעם בענווה יתירה, שמכל הבהמות בחר רק באתון שהיא השפלה מכולן ולמה לא בחר את מרכבת הגמל או הסוס. ואליבא דאמת כבר הקדימונו בקושיא זו שרי מואב וכפי שאמרו חז"ל (סנהדרין קה: ע"ז ד.) ששרי מואב שאלו לבלעם מאי טעמא לא רכבת אסוסיא – אנו רוכבים על סוסי רכש מכובדים ואתה על חמור ?! 'ספאסט נישט'! לא מתאים ! כי לך נאה סוס גדול ויפה 'סוס אשר רכב בו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו'. אומרת הגמרא שבלעם השיבם כי אכן נאה לי סוס אך מה לעשות שהסוס הלך לרעות בשדה, ולכאורה, מה בכך ?! ישלח להביא את הסוס מן השדה – מה לא עושים בשביל טיפת כבוד, או יקח סוס אחר במקומו וירכב עליו. עוד צ"ב 'ויפתח ה' את פי האתון' והקשו במפרשים לכאורה למה היה צריך למעשה נס כזה.
אנו כחמורים
רבה של תוניסיה יצ"ו (לפני כמאתיים שנה) מרן רבי יוסף סיסו הכהן זצ"ל נקלע באחת ממסעותיו לעיירה קטנה ושוממה שחיו בה יהודים תמימים ועמי-ארץ, את כל עמלם השקיעו בפרנסתם ואילו ברוחניותם הסתפקו במועט, את מה שידעו ממסורת אבותיהם קיימו, ותו לא מידי. את חייהם ניהלו ללא רב מנהיג ומורה דרך ללא שוחט ובודק וללא שאר צרכי יהדות, ושלום עליהם נפשם. רבי יוסף שנרעש ונחרד לראות את הקהילה בקלקולה ניסה להעמידם על טעותם ולהפיח בהם רוח חדשה באמרי נועם ובתוכחות מוסר על חומר הדבר, אך דבריו נמצאו נופלות על אוזניים אטומות משמוע, די היה להם במה שאינם חוטאים ב'סור מרע' שאינם גנבים גזלנים ורוצחי נפשות, אך לקיים כל התרי"ג מצוות אין בדעתם, הרי תפסת מרובה לא תפסת. רבי יוסף הגביר את מצוות המחאה והבהיר להם בכל דרך שלא ניתנה תורה לחצאין, ולא ניתן לקיים את הסור מרע בלא עשה טוב, ומצוות העשה ואיסורי הלא תעשה ילכו יחדיו, ואין רשות להיפטר מהם. סבלנותם של בני העיר פקעה, 'אנו אין לנו אלא מסורת אבותינו בידינו, ודי לנו בכך, חדל נא מהטלת אשמה ודופי בבני עירינו ברי הלבב'.
משראה רבי יוסף שאוזניים להם ולא ישמעו, עשה מעשה רב וציווה למשרתו להכריז בעיר על ביטול מלאכה בעבור מצוות הלוויית המת של צדיק גדול מתושבי העיר שנלב"ע בפתע פתאום בדמי ימיו וכולם חייבים בכבודו, והורהו להכריז כי אני יוסף הכהן מצווה בכח התורה על כל בני העיר מקטן ועד גדול טף ונשים להתכנס לכבודו של מת זה לרחובה של עיר, איש בל יעדר. ותהום כל העיר – בני העיר נחרדו לשמוע על פטירת חד מקהלא קדישא שהיה צדיק נסתר עלום שם, שלא הכירו בערכו ולא ידעו כלל על קיומו. ובאו כולם בברית יחד להנחיל כבוד אחרון – כשחידת הנפטר המנוח מתוחה על פניהם, מי הוא זה ואיזהו.
באותו עת אשר התאספו כולם נחפז ר' יוסף לסוחרי הבהמות, קנה את אשר קנה וחזר עם שללו לרחוב העיר, עיני כולם החלו לדמוע בעת שראו שמרן כבוד-תורתו רבי יוסף טורח בעצמו בכבודו של מת ונושא בשארית כוחותיו ארון מתים מכוסה בטלית.
בבכיות עצומות החל רבי יוסף את מסע ההספד על האבידה הגדולה, כשדמעותיו יורדים על לחיו 'הנפטר המוטל לפנינו היה מסכת שלימה של אהבה ונתינה לזולת, ואם כי לו עצמו די לו בקב שעורין, וגם מימיו שתה במידה ובמשורה, בכל זאת לזולתו לא מנע כל טוב. חלק ה'עבודה' שלו מי ימלל – בימי חום וקור תמיד הטה שכמו לסבול בשמחה ובטוב לבב'. העם גועה בבכיה בקול רעש, ור' יוסף ממשיך 'מעולם לא ציער אדם, לא גנב לא גזל ולא רצח שום נפש חיה בעולם, קודש קדשים של ממש' המה שומעים ובוכים, ור' יוסף מגביה קולו וממשיך עוד 'מעולם לא דיבר שיחת חולין, מלבד פעם אחת בחייו עת זכה לדבר עם בלעם הרשע לפני אלפי שנות דור, תנצב"ה'… המולה נעשה בקהל, ואז הורה הרב למשרתו 'גש לנפטר והרים טליתו למען יוכלו הקהל הקודש להתבשם ממאור פניו של צדיק קדוש זה'. רעד ופלצות אחזו בציבור עת ניגש המשרת תפס בטלית והרימו… והנה בארון מוטה על צידו ללא נוע…. חמור מת.
המה זעקו ונתגעשו, נבלת חמור פשוט, על אלה אני בוכיה ?! מה זה ועל מה זה, 'כי התעללת בי' צעקו-שאלו כולם לנוכח הרב. 'חלילה לי מהתל בכם' נענה הרב 'אכן צדיק נשגב היה חמור זה, שהרי לשיטתכם די ב'סור מרע', ובזאת גם החמור ניחן! הן מעולם לא עשה רע, ואם כן לדבריכם צדיק גמור הוא, וכמוכם כחמור מה הוא מסתפק במועט די לו בקב שעורין ומים מדליו כך גם אתם מסתפקים במיעוט של קיים מצוות לא תעשה בלבד', סיים הרב ואמר, אם נרצה להיות אנשים ולא חמורים עלינו לקבל על עצמינו אף את חלק ה'עשה טוב' כי מבלעדי זאת מותר האדם מן החמור – אין. (בכתבי הר"י שו"ב ס"כ, יש סיפור דומה על חסיד אחד שהיה מסגף עצמו בקש ותבן והוכיחו הבעש"ט הק' שגם החמור אוכל קש ותבן ובכל זאת נשאר חמור, לכן העיקר שיהא תוכו כברו לעבודת ה').
ראשונים כמלאכים
האדם ללא שמירת תורה ומצוות, הרי הוא כחמור וכדרשת חז"ל עם הדומה לחמור (יבמות סב.), והתורה והמצוות הם המוציאים אותנו מהויותינו 'חמור', מובא בקדמונים (רמב"ם מו"נ ח"ב פי"ט ופכ"ו) שהאדם מורכב מחומר וצורה, מצד אחד הוא קרוץ מחומר ומנגד יש בו חלק אלוה ממעל, ובשמירת התורה זוכה האדם להפוך את החומר שבתוכו לצורה, ואלמלי התורה הריהו שקוע בחומר ונעשה דומה לחמור (וראה עוד בכוזרי דרוש א. ובמאמר 'חומר וצורה' מרבי ירוחם). ומוסיף האלשיך הקדוש (דברים רצח) מכל יתר הבריאה רק האדם יש בו חומר וצורה, לא כן הבעלי חיים הם רק חומר ללא צורה, אם זכה האדם והמשיך את החומר אחר הצורה אז התעלה מהבעל חי, אבל אם חלילה להיפך, אוי לך, שאז גרוע אתה מהחמור. ע"כ.
מובא ברבינו בחיי (בראשית ב יט) ובחיד"א (צווארי שלל) כי החמור פתי וסכל יותר מכל הבהמות ולכן נקרא שמו 'חמור' שכשמו כן הוא, 'חמור' אותיות 'חומר' ע"ש החומריות שבו, ע"כ. ולכן ע"י התורה שעליה אומר דוד (תהילים יט ח) תורת ה' תמימה מחכימת פתי, אפשר לצאת מכינוי זה, ורק התורה מוציאה את האדם מפתיותיו ומכלל עם הדומה לחמור, ועל ידה הופך החומר לצורה. ולכן עשה הקב"ה נס של פי האתון להורות שגם החמור יודע לדבר ובכל זאת נשאר חמור, ותשמע מינה כי גם האדם אף כי יודע לדבר, עדיין, אם הוא ללא תורה, כחמור דמינו וכבהמה היינו.
ידוע דברי התוספת ברכות (ברכות ז א. ע"ז ד:) שבלעם רצה לקללם בעת רגע הכעס ולומר 'כלם', אבל הקב"ה היה הופך את סדר האותיות של 'כלם' לאותיות 'מלך' שהרי תרועת מלך בו, ומסביר המהרש"א (בע"ז שם) שהרי כתיב ויהפוך ה"א לך את הקללה לברכה לכן היה הופך את האותיות, וניתן לומר רמז נאה בדבריהם דהנה שניהם ר"ת כבד [שהוא מקור התאוות] לב [מקור החמדות] מח [מקור ההתגברות] והנפק"מ ביניהם הוא רק הסדר והדין קדימה, אם המוח קודם – שהמוח שליט על הלב אז הוא מלך על רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו, ואם חלילה ההיפך – שהלב והתאוות שלטים על מחו אז הוא כל"ם – אין לך כליה גדולה מחומר זו.
בלעם של אז הוא היצה"ר של היום המנסה להגביר את החומר על הצורה להיותנו כחמור, הוא בא אלינו בעדר של חמורים – תאוות חומריות למיניהם, אמנם היום זה לא אותו עדר חמורים של פעם כי אם במיטב כלי הטכנולוגיה של ימינו אלה, ומאכילנו בזה קש ותבן כמאכל החמורים. הדרך היחידה להתגבר על יצה"ר זה הוא התוה"ק וכמו שאמרו (קידושין ל:) בראתי יצה"ר בראתי תורה לו תבלין, אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ונזכה להפוך החומר לצורה.
וירכיבם על החמור
החמור הוא משול הניסיון אם התגבר האדם על ניסיונו זכה להפוך בזה את החומר לצורה, ויעלה מעלה מעלה. החומריות הם הניסיונות, הם הירידה לצורך עליה, החומר אינו אויב, אלא הוא האמצעי להתעלות האדם. כשאדם זוכה להתעלות ולהתגבר הוא יפיו זיוו וטהרתו. ואם עושה כן הריהו רוכב על גבי החמור-חומר, והולך וגדל על ידו, אכן, חלילה אם אינו מתגבר על נסיונות החומר כי אז מגיע על ידה לדיוטא תחתונה עד היותו כעם הדומה לחמור, ר"ל.
וז"ל המהר"ל (גבורות ה' פרק כט, ובבאה"ג ב"א ד"ה ד) דע כי כל רכיבה הוא מורה על שהרוכב נבדל מן המרכב אשר הוא רוכב עליו ומתעלה עליו, וכאשר רצה הקב"ה להגיד שבח גדולתו של אברהם וכו' לא אמר גדלות והתנשאות גשמי של מלכים המתנשאים בכבודם ועושרם הגשמי, אלא שיבחו בהתנשאות רוחני בקדושה של מעלה, ולכן אמר רוכב על החמור היינו שהוא רוכב מעל והוא נבדל מן החומר, ובעת ניסיון נותן להם הקב"ה להיות רוכבים על החמור ובזה מגביהם מעל כל עולם הגשמי, עיי"ש. וז"ל אברבנאל (בראשית כב ב) ויחבוש את חמורו היינו שאברהם אבינו הכניע את החומר והיצר שלו ובכח זה הלך אל העקידה אל מקום האלקים, וכן במשה וכן במשיח. ע"כ.
על כן השמיענו התורה את אתונו אשר בלעם רכב עליו כדכתיב והוא רוכב על אתונו, ללמד את בני ישראל תורה שבשונה מאברהם משה ומשיח שהתגברו על החומר ועל הניסיון והחמור היה כטפל להם, לא כן בלעם שהחומר היה לו לעיקר ולא כטפל, לכן לא התגבר על ניסיונו והיה הוא ואתונו אחד. ולא שעניו היה או מחמת סוסו אשר היה בשדה. והוראה לדורות הוא – שלעולם יהא החומר טפל לו ולא חלילה ההיפך.
נסיים באימרא קדישא מהרה"ק רבי ישעיה שור אבד"ק ייאסי (כליל תפארת בפרשתן) ששאל. גדר מזה וגדר מזה – שני גדרים על שום מה, אלא גדר אחת הוא 'הסור מרע' הם שס"ה ל"ת, וגדר אחד הוא 'עשה טוב' והם רמ"ח מ"ע, שבהם נלחץ את רגלי בלעם אל הקיר לבל יתהלך בקרב מחננו, ע"כ. נתעלה באלו הגדרים ולא נהיה כאותו חמור מת שקיים גם הוא את הסור מרע. ונזכה במהרה למאה"כ (זכריה שם) 'הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות'.