"ולא תקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" (ט"ז, י"ט)
בפרשת משפטים (שמות כג, ח) אומרת התורה: "כי השוחד יעוור פקחים ויסלף דברי צדיקים". כאן כתוב שהשוחד מעוור 'חכמים' ואילו בספר שמות כתוב שהשוחד מעוור 'פקחים'.
מהו 'חכם' ומהו 'פיקח', ומה ההבדל ביניהם?
אומר הגאון מוילנא זצ"ל: כדי לפסוק דין אמת לאמיתו, צריך שתהיינה לדיין שתי תכונות: ראשית הוא חייב להיות בקי בדין, בהלכה, בשולחן ערוך. ובנוסף, עליו להיות בקי בהוויות העולם. אם הוא יהיה רק בקי בדין ולא בהוויות העולם, הוא עלול להיתקל בבעל דין היודע אף הוא את הדין, אבל הוא יטען כמו שמשתלם לו, בנסיון להוליך שולל את הדיין. לכן עליו להיות פיקח גדול בהוויות העולם.
כתוב "כל הדן דין אמת לאמיתו". מה הכוונה 'דין אמת לאמיתו'. אם זו 'אמת' הרי זה 'לאמיתו'!
אומרים חז"ל (שבועות ל ע"ב) שמדובר ב'דין מרומה', כלומר, יש דין שהוא אמת, אבל הוא לא לאמיתו. הדיין צריך לחוש שמשהו כאן לא נכון. מנסים להוליך אותו שולל. אם הוא לא יהיה בקי בהוויות העולם ויכיר את כל ה'שטיקלאך' וההתחכמויות, הוא עלול להוציא תחת ידו דין שאינו 'אמת לאמיתו'.
אומר הגאון: 'חכמה' זו חכמת התורה, ואילו 'פיקחות' זו ההתמצאות בהויות העולם. השוחד מקלקל את שניהם. הוא גם "מעוור עיני חכמים" – את חכמת התורה. הדיין טועה בהלכה. אבל יחד עם זאת הוא גם "מעוור פקחים", את חכמת החיים.
ישנו א געוואלדיגע מעשה על פקחותו של ה'נודע ביהודה'.
סוחר נסע עם עגלה מלאה יין בדרכו לפראג. בדרך פגש יהודי ושאל אותו לאן פניו מועדות. כשאמר שאף הוא בדרכו לפראג, הזמינו הסוחר לעלות על עגלתו ולהצטרף אליו לנסיעה.
אדם זה היה במשך חצי שנה מחוץ לביתו, עבד קשה וקיבץ סכום גדול של כסף, ועתה הוא היה בדרכו לביתו, לפרנס את משפחתו.
כאשר עלה לעגלה, הטמין את כספו בין חביות היין, והתכונן ליטול אותו כאשר יגיעו לפראג.
הסוחר הבחין במעשה ויצרו גבר עליו. בזמן שהלה היה שקוע בשנתו, נטל את צרור הכסף של אורחו והחביאו.
כאשר הגיעו לפראג, ביקש היהודי ליטול את כספו, והנה הכסף איננו!
התחיל לצעוק חמס על הסוחר: "געוואלד, זה כסף שעמלתי עליו חצי שנה. אנא, החזר לי את הכסף!". והסוחר משיב לו: "מה אתה רוצה מהחיים שלי? וכי אני יודע היכן הכסף שלך? לא רק שעשיתי לך טובה ולקחתי אותך לפראג בלי כסף, אתה עוד מאשים אותי שלקחתי לך את הכסף?!".
תבע הלה את הסוחר לדין תורה בפני ה'נודע ביהודה', רבה של פראג. היהודי תובע את כספו, ואילו הסוחר צועק בקולי קולות: "חצוף שכמותו! לא רק שלא נטלתי ממנו פרוטה עבור הנסיעה, הוא לא מתבייש לומר שגנבתי לו את הכסף?!"…
ה'נודע ביהודה' הרגיש כי הסוחר משקר, אך לא היתה בידו אפשרות להוכיח זאת. ואז עלה בדעתו רעיון.
שאל אותם: "מי עוד נסע אתכם?", והם השיבו: "אף אחד, רק שנינו ישבנו בעגלה, וכמובן היה גם העגלון הגוי".
פנה ה'נודע ביהודה' לתובע ושאל: "כלום יש לך עדים שהלה לקח לך את הכסף?", והלה השיב: "כיצד יהיו לי עדים, הרי מלבד שנינו איש לא היה בעגלה".
אמר להם הרב: "אם כך, ההלכה ברורה. הדין הוא 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ומכיוון שאין לתובע כל ראיה שהסוחר נטל את כספו, הרי שאין לו כל תביעה על הסוחר".
"אבל" – המשיך ה'נודע ביהודה', וכאן פנה אל הנתבע – "הלא היהודי הטמין את כספו בין חביות היין, ומאחר שאיש לא היה שם מלבדכם ומלבד העגלון הגוי, הרי מסתבר כי העגלון הגוי הוא זה שנטל את הכסף מבין חביות היין, ותוך כדי כך נגע ביין. עלי לפרסם, אפוא, בכל בתי הכנסת בעיר, שהיין הזה שבתוך כל החביות הוא יין נסך ואסור בשתיה!"…
סוחר היין נחרד כולו… יין היה אז יקר המציאות, והנה כל היין הולך לאיבוד.
ניגש אל ה'נודע ביהודה' ואמר לו שהוא רוצה לומר לו דבר סתר שאף אחד לא ישמע. הם נכנסו אל החדר, ושם אמר לו הסוחר: "כבוד הרב, חטאתי עוויתי ופשעתי, העגלון לא נגע ביין, אני לקחתי את הכסף מבין החביות".
אומר לו ה'נודע ביהודה': "חס ושלום! לא יתכן שאתה, סוחר מכובד שכמותך, תגנוב. אתה אומר כך רק כדי להציל את היין שלך"…
הלה התחיל לבכות: "רב'ה אני יכול להישבע שאני לקחתי"…
אמר לו הרב: "אינני יכול להאמין שגנבת, אלא אם כן תבוא בשבת לבית הכנסת, שם תתוודה בפני כולם שגנבת, ובנוסף על כך עוד תשלם סכום גדול לאותו יהודי, על הצער הגדול שציערת אותו. או אז אאמין לך שאתה אכן הגנב"…
זה באמת הענין פה – חכמה ופיקחות. אמנם ההלכה היא ש"המוציא מחבירו עליו הראיה", אבל הדיין צריך להבין מה מונח מתחת לפני השטח, ולמצוא את הדרך להוציא את הדין לאמיתו.
אם הדיין נוטל שוחד, אזי הוא מקלקל את שני הדברים: גם את החכמה וגם את הפיקחות!
(מתוך 'יחי ראובן')