ובכל פעם שנכנס העורך דין לחדרו של המהרי"ל, השפיל המהרי"ל את עיניו, כדי שלא יביט בפני אדם רשע

 "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", (מב, ח)

"ויכר יוסף את אחיו לפי שהניחם חתומי זקן, והם לא הכירוהו, שיצא מאצלם בלא חתימת זקן, ועכשיו בא בחתימת זקן". (רש"י)

לכאורה תמוה, מדוע האחים לא הכירו את יוסף, והלא מבואר ברש"י לעיל בתחילת פרשת וישב (לעיל ל"ז ב') שזיו איקונין של יוסף היה דומה לשל אביו, וא"כ איך לא הבחינו על פניו של יוסף שהוא דומה ליעקב אבינו, ובפרט שבביאתם למצרים הם חיפשו את יוסף, וא"כ מדוע לא חששו עכ"פ שמא הוא יוסף.

ותירץ בזה הגאון רבי שלמה סאבל שבתחילה בזמן שעוד לא נגלה אליהם יוסף, הם חשבו שהוא מצרי רשע מרושע הגורם להם צרות, ולכן לא התבוננו בקלסתר פניו שהרי אסור להסתכל באדם רשע (מגילה כ"ח), ולכן לא היו יכולים להבחין על פי דמות פניו שהוא יוסף, [ואמנם אם היה נשאר בלא חתימת זקן, היו בוודאי מכירים אותו מיד בראייתם הראשונה בלא שום התבוננות מיוחדת, אבל מאחר שיצא בלא חתימת זקן, ולא היה שייך להכירו בלא התבוננות והסתכלות בקלסתר פניו, לא היו יכולים להכירו שהרי סברו שהוא רשע ואין להסתכל ולהתבונן בו].

עובדא הוי בהמהרי"ל דיסקין זי"ע, שמתנגדיו הלשינו עליו לפני השלטונות בעיר בריסק, והעלילו עליו עלילת שקר שעבר עבירה גדולה נגד המלוכה, והיה בסכנת מוות רח"ל, והובל למאסר לקראת משפטו הנורא. והנה בני קהילתו שכרו היה עבורו עורך דין מפורסם, שהיה פורק עול ולא שמר תורה ומצוות. ובכל פעם שנכנס העורך דין לחדרו של המהרי"ל, השפיל המהרי"ל את עיניו, כדי שלא יביט בפני אדם רשע, ואע"פ שהכניס עצמו לסכנה גדולה שהעורך דין לא ירצה ללחום עבורו כדבעי, מ"מ כל העולם הזה לא היה שווה בעיניו לעבור על אזהרת חז"ל שאסור להסתכל בפני אדם רשע, והיה בטוח בה', שכיון שמתכוון לשם שמים בוודאי עבורך לא ייצא לו מזה שום נזק.

והנה בשבתו על ספסל הנאשמים בבית המשפט, כאשר העורך דין לימד עליו סנגוריה, המשיך המהרי"ל בדרכו ולא נשא את עיניו להביט על הסניגור שלו, כי הלכה פסוקה היא, ש"אסור להסתכל בפני אדם רשע", והשופטים בראותם זאת, המה ראו כן תמהו ונבהלו מעוצם גדלותו, שגם בעת שהוא זקוק לעזרת הסניגור ובזה היה תלוי הרבה איך יגמר דינו לשבט או לחסד, ובעת כזאת טבע בני אדם להחניף למי שהוא זקוק לו, אעפ"כ לא החניף המהרי"ל לעורך דינו ולא נשא לו פניו ולא הביט בו, ובראות השופטים מידת האמת שלו, הוציאו לאור דינו באמרם שלא יתכן שאיש אמיתי וישר זה יעבור עבירה זו, ובוודאי אמת בפיו כי עלילה היא זו ופטרוהו לשלום.

וב"ה כך ניצל המהרי"ל מידם, ונסע לפריז, ומשם עלה לארץ הקודש בשנת תרל"ח וזכו בני היישוב היהודי בארץ ישראל ליהנות מאור תורתו ולחיות בצילו, משנת תרל"ח עד עת הסתלקותו בשנת תרנ"ח, והקב"ה הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, ובדרך זו השאיר לנו לפליטה את הגה"ק מהרי"ל דיסקין שהיה לוחם מלחמת ה' והציל את היהדות החרדית בארץ ישראל.

(מתוך 'ביאורים והנהגות')