היה זה בחודש אלול שנת תשכ״ח. רבי אליהו לופיאן זצ"ל הוזמן לישיבת קמניץ לשאת שיחת מוסר. את דבריו מיקד על מידות. בין יתר דבריו סיפר, כי לפני כ־50 שנה בזמן שהיה בוורשא קרא סיפור שהרשים אותו מאד ואשר הופיע באחד מעיתוני התקופה. וזה הסיפור:
אדם אחד אילף את כלבו ושלח אותו מדי בוקר עם סל למכולת. בתוך הסל היה פתק ובו רשימת מצרכים. הכלב הנאמן ביצע את שליחותו ושב אל אדונו. כך היה מדי יום ביומו. והנה בבוקרו של יום אחד שב אל אדוניו, אך הסל הכיל לחמניה אחת פחות.
לתומו, חשב בעל־הבית שאך מקרה הוא. אך הדבר חזר על עצמו. במקום חמש לחמניות חזר הכלב רק עם ארבע. פנה בעל הכלב לבעל־ המכולת בטרוניא, אך זה האחרון השיבו: מה אעשה, לא שיניתי מאומה! שם אני בסל חמש לחמניות.
התעלומה גברה והלכה. החליטו שניהם לעקוב אחרי הכלב ולבדוק פשרם של דברים. ואמנם התעלומה נתחוורה:
הכלב החל לשנות את מסלולו הקבוע ובחר לו מסלול העובר דרך גינה צדדית בעיר. לתדהמתם כי רבה, באמצע הדרך ניגש הכלב אל כלב אחר ששהה במקום, כלב פצוע, בעל רגל שבורה שבקושי מצליח לדדות. משהגיע אליו, הוציא לו לחמניה מן הסל, והמשיך הלאה בדרכו אל אדונו!
בשלב זה של סיפור הדברים, דפק רבי אליהו על השולחן והרעים בקולו: ״הם (בעלי־החיים) לא חייבים בחסד! הדבר טבוע בהם! – אבל אנחנו?!…״
(גיליון 'שבת אורה' מתוך הספר 'ר' אלה')